Loading...

הקדמה

אנו בתקופה היסטורית, אירועים עולמיים נסיים חולפים לנגד עינינו. עם ישראל יושב בארצו, דבר שעד לפני מאה שנה היה חלק מחזון אחרית הימים. השלטון אמנם רחוק מלהיות מושלם אך בעיקרו יש כאן שלטון של יהודים על העם היהודי. קיבוץ נדחי ישראל בעיצומו, ומכל קצות תבל עלו ועולים יהודים, אבל חלקים מתוך החזון שלנו, ולמעשה לב החזון שלנו, עדיין לא הוגשמו.
יש עליה, יש ריבונות, כזו או אחרת, יש עם יהודי בארצו – אך עדיין אין בית מקדש, עדיין אין ממלכה שמטרתה להיות ממלכת כהנים, עדיין אין מלך מבית דוד, ועדיין לא שבו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה. ואמנם רבים עוסקים בכך, ורבו גם המחלוקות והדיונים, אך בפועל, יש איזשהו מכשול שעוצר אותנו. יש מי שיאמר, מכשול תודעתי. יש מי שיאמר, עם ישראל עדיין לא בשל לכך. יש מי שיאמר, עדיין שעבוד מלכויות עלינו. ועם כל אלו, יתכן ומסמך זה יכול לעזור לפתיחת המכשול התודעתי, ולהעמקת ההבנה שהדבר אפשרי בס"ד, עומד אחר כותלנו, ואין הדבר תלוי אלא בנו – ואם נרצה ואם נפעל ואם נשתדל, אם רק נפתח את הדלת, נראה שהדוד רק המתין לנו, עד שנחפץ.
ויהיה מי שיאמר, אל לנו לעשות דבר, רק לשבת ולהמתין לביאת גואל, בנסים גלויים, להורדת בית מקדש של אש מן השמים, ולמשיח שפתאום יופיע עם אליהו הנביא ויודע לנו "ענווים, הגיע זמן גאולתכם". ואמנם, יתכן וכך יהיו פני הדברים, ואדרבה, כאשר אנו מבצעים את ההשתדלות שיש בידינו, ושמתאימה במאה אחוז לכללי ההלכה שקיבלנו מסיני, אנו משדרים כלפי בורא עולם את ההכנות שלנו לקראת התגלותו בעולם, ולקראת מלכות בית דוד משיחו, וכשמלך מלכי המלכים רואה שמתכוננים לכבודו, אדרבה הדבר מקרב ומחיש את הגאולה השלמה, ברחמים, באופן שיעלה הרצון לפני הבורא יתברך שמו, ואנו בענווה משתדלים לעשות את שלנו, וה' ברחמיו ישלים את החסר.
לכן במסמך זה, אנסה אי"ה לתאר שלבים מעשיים, ואתגרים הלכתיים שונים, לקראת הגאולה השלמה, לקראת מלכות שמים, לקראת מלכות בית דוד, לקראת בית המקדש, ושלושתם אנחנו מבקשים.

המסלול לגאולה - במספרים

3

דיינים לצורך סמיכה

71

חברי סנהדרין גדולה

23

חברי סנהדרין קטנה

3

מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ


נושאים שונים בעניין הגאולה השלמה

סוגיית הגאולה השלמה מורכבת מפרטים שונים, וכן סוגיות הלכתיות שונות. בפרט, קיים איזשהו בלבול בין הציפיה לגאולה השלמה, לבין נושאים הלכתיים טהורים, שאמנם ידוע שיתקיימו בגאולה השלמה, אך אין לכאורה בסיס הלכתי להתעלם מהם בטרם הגיעה הגאולה השלמה הזו. ננסה כאן במסמך זה להתמקד בנושאים הלכתיים אלו, נסכם בקצרה את דברי הפוסקים על הנושאים השונים, את המחקרים המדעיים שנעשו בשנים האחרונות בתחומים אלו, ואת המסקנות ההלכתיות הנובעות לגבי הנושאים השונים עליהם מדובר.

ציורי תנ"ך/ קיבוץ גלויות-הגאולה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
"ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך וקבצך מכל העמים..."[דברים ל, ג]

נבואה

כפי שנראה בהמשך, שלב חיוני בגאולה הוא חזרת הנבואה לעם ישראל, וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים י"ב :
ייראה מפשוטם של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה...
ויש מן החכמים שאומרים, שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא-בהם, לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו.
לומדים אנו מתוך דברים אלו, שהנבואה, הקשר הישיר עם בורא עולם, צפויה לחזור אלינו לפני הגאולה השלמה, כדי להכין את עם ישראל לגאולה השלמה. יתכן ויהיה נביא אחד ויתכן ויהיו מאות או אולי אלפי נביאים, כפי שאמרו חז"ל, שהיו לעם ישראל נביאים ונביאות כפליים מיוצאי מצרים .
תפקידו של הנביא: להיות החוליה המחברת בין בורא עולם לבין בני האדם, כאשר הוא מרגיש בתוכו את דבר ה', ומעביר זאת אל בני האדם בצורה שהם יכולים לקבל את הדברים.

ציורי תנ"ך/ התגלות אליהו הנביא/ ציירה: אהובה קליין©
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא—
לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.
וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם"
[מלאכי ג, כ"ג- כ"ד]

מציאותו של הנביא היא חיונית מכמה סיבות:
א. להחזיר את עם ישראל בתשובה כשהם רואים את האהבה שבין ה' ונביאיו ומתקרבים באהבה.
ב. להחזיר את עם ישראל לארץ ישראל, מאותה סיבה, כשאנשים בחו"ל רואים את הנביא והדברים נכנסים בלבם, והם עולים לארץ ישראל מתוך אהבה.
ג. למשוך מלך, כפי שנפרט בהמשך, על פי דברי הרמב"ם בהלכות מלכים.
ד. להוכיח כל אדם, כולל את המלך, במקרים של חטאים, עוולות מוסריות, וכל סוג של עיוות.
ה. לפעול בשיתוף פעולה עם הסנהדרין, כאשר הסנהדרין ובה תלמידי החכמים מפקחת על פעולותיו, והוא יכול להוכיח גם תלמידי חכמים במידת הצורך, ויתכן והוא היחיד שיכול להוכיח אותם.

ומציאותו של הנביא היא חיונית לקראת הגאולה השלמה, ולפני ימות המשיח, כפי שהבאנו למעלה, וכפי שנפרט בהמשך.
וכעת נשאלת השאלה: מהי הגדרה של נביא, איך ניתן לזהותו, מה ההלכות המוטלות על נביא, מה ההלכות המוטלות על השומעים את הנביא, ואיפה נוכל למצוא את הנבואה בימינו.

הגדרת נביא: ניתן למצוא בהלכות יסודי התורה, פרק ז' :
  • מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם
  • ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו
  • ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד
  • והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו
  • כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן
  • והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו
  • אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות
  • ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ
  • ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו
  • ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים
  • ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים
  • כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.

איך נזהה נביא: מפרט הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק י' :
  • כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו שנאמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וגו'
  • לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואח"כ נאמין בך
  • אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן.
  • ובודקין אותו פעמים הרבה אם נמצאו דבריו נאמנים כולן הרי זה נביא אמת כמו שנאמר בשמואל וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'.

ומה ההבדל בין נביא אמת לבין נביא שקר, "מתקשר" עם כל מיני "כוחות", או סתם מאחז עיניים? על כך ממשיך הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק י', ושואל:
  • והלא המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות ומה הפרש יש בין הנביא ובינם
  • אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין כענין שנאמר יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך מאשר ולא כל אשר ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום אלא יטעו בכל כענין שנאמר מפר אותות בדים וקוסמים יהולל,
  • אבל הנביא כל דבריו קיימין שנאמר כי לא יפול מדבר ה' ארצה.
  • וכן הוא אומר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה'.
  • כלומר שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר ודבר ה' כבר שאין בו תבן כלל
  • ובדבר הזה הכתוב הבטיח ואמר שאותן הדברים שמודיעין המעוננים והקוסמים לאומות ומכזבין הנביא יודיע לכם דברי אמת ואין אתם צריכין למעונן וקוסם וכיוצא בו שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' כי הגוים האלה וגו'
  • ואמר נביא מקרבך מאחיך וגו'
  • הא למדת שאין הנביא עומד לנו אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם משובע ורעב מלחמה ושלום וכיוצא בהן
  • ואפילו צרכי יחיד מודיע לו כשאול שאבדה לו אבדה והלך לנביא להודיעו מקומה וכיוצא באלו הדברים הוא שיאמר הנביא לא שיעשה דת אחרת או יוסיף מצוה או יגרע.
אמנם דברי הנביאים כולם אמת, אבל מסייג הרמב"ם ומסביר:
  • שדברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו, אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא שהקדוש ברוך הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה או שתלה להם כחזקיה.
  • אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר
  • שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת
  • הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת.
כמו כן מוסיף הרמב"ם על נביא שהעיד על נביא נוסף:
  • נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה שהרי משה רבינו העיד ליהושע והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות
  • וכן לדורות, נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם, או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת ואסור לנסותו יותר מדאי, ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם שנאמר לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין
  • אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כענין שנאמר וידעו כי נביא היה בתוכם.
לסיכום דברי הרמב"ם:
אדם שאומר שה' שלח אותו, בודקים אותו באמצעות שאלה של דברים העתידים להיות, ואם התקיימו כל דבריו, יהיה נחשב נביא נאמן, ובודקים אותו פעמים רבות, ואם אמר דברים טובים שלא התקיימו, הרי הוא נביא שקר. אך אם אמר דברי פורענות ולא התרחשו, אין בכך הפרה של נבואתו, כי יתכן שבטלה הגזרה הרעה, ואילו נבואה טובה לא חוזרת ריקם. ואם נביא העיד על נביא אחר שהוא נביא, אין השני צריך חקירה. בנוסף, אדם שנודעה נבואתו, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו ולנסות אותו לעולם, אלא יש להאמין לדבריו ולדעת כי ה' בקרבם.
עד כאן הגדרת הנביא ואיך לזהותו.

המצווה לשמוע בקול נביא
אחת ממצוות התורה היא המצוה לשמוע בקול נביא, וכדברי ספר החינוך :
  • שנצטוינו לשמע בקול כל נביא מהנביאים בכל מה שיצונו,
  • ואפילו יצוה אותנו לעשות בהפך מצוה אחת מן המצות או אפילו הרבה מהן לפי שעה, חוץ מעבודה זרה, שומעין לו.
  • כי באמת אחר שהוא נביא אמת, כל כונותיו לטובה וכל אשר יעשה הוא עושה לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא.
  • ועל זה נאמר "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון".
  • וכן אמרו בספרי: "אליו תשמעון" אפילו יאמר לך לעבור על אחת מן המצות לפי שעה שמע לו.
  • משרשי המצוה. לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה, ואין לו לבן אדם בעולמו אמתת ידיעה בדברים, כאמתת ידיעתו בנבואה, שהיא הידיעה שאין אחריה פקפוק, כי היא תבוא ממעין האמת,
  • ומעטים מבני העולם זוכים בה ועולים אליה, כי הסלם גדול מאד, רגלו בארץ וראשו מגיע השמימה, ומי זה האיש ירא השם יזכה ויעלה בהר השם יתברך ויקום במקום קדשו?
  • אחד מאלפי רבבות אנשים הוא המשיג למעלה זו, ובדור שראוי לכך,
  • על כן צותנו התורה, כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת, ויהיה ידוע אצלנו בענינו ובכשר מעשהו כי נאמן לנביא שנשמע אליו בכל אשר יצוה, כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו, ולא נשא נפשנו להמרות פיו ולחלק עמו,
  • כי המחלקת עליו בשום דבר, הוא טעות גמור[ה], וחסרון ידיעת האמת.

עד כאן ציווי עם ישראל כלפי הנביא, ובנוסף יש אחריות מיוחדת ומצוות מיוחדות המוטלות על הנביא עצמו, כמפורט להלן.
אחריות הנביא והמצוות המוטלות עליו
כמפורט בסנהדרין פ"ט ע"א :
שלשה מהם מיתתן בידי אדם:
  • המתנבא מה שלא שמע
  • ומה שלא נאמר לו
  • והמתנבא בשם עבודה זרה
ושלושה מיתתן בידי שמים:
  • הכובש את נבואתו
  • המוותר על דברי נביא
  • והעובר על דברי עצמו

כלומר, האחריות הכפולה והמכופלת של הנביא, היא להשתמש בקשר שלו עם בורא עולם בצורה שהיא מדויקת, אמת מוחלטת, לעולם לא לומר בשם ה' דבר שלא נאמר לו בשם ה', ומצד שני, כל דבר שה' אומר לו למסור, עליו למסור, ובלי לנסות להתחמק בשום דרך שהיא, כפי שנלמד מיונה הנביא, שניסה לחמוק מנבואתו, אך לא יכול היה.
בנוסף, הנביא מחויב לקיים את דבר ה' שאמר לו, ולא לעבור על דבר ה', ולא לעבור על מה שאמר בשם ה', אחרת, מיתתו בידי שמיים.
וכמו כן, כמובן שאסור לנביא להתנבא בשם עבודה זרה. אחרת, הוא חייב מיתה בידי אדם.
דינו של הנביא הוא אחד מדיני נפשות, ולכן כדי לפקח על הנביא, אנו זקוקים לבית דין שיכול לדון דיני נפשות, ועל פי ההלכה , יש צורך בבית דין של 23 או של 71, שיש בו סמוך, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ד': אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך. כלומר, צריכה להתחדש הסמיכה, בכדי שתוכל להיות בקרה על עבודת הנביא, ועל האבחנה בין נביאי אמת לנביאי שקר.

וכעת, מניין יגיעו הנביאים? ומי אמר שברגע שתהיה סנהדרין, ותתחדש הסמיכה, גם יהיו נביאי אמת?
פה, כאשר אנו בודקים את העדויות של התורה והנביאים על נביאי הדורות, אופן ההתגלות אליהם, והאופן שבו נודע להם שהם נביאים, אנו מגלים שהם שמעו את קול ה', ראו חזיונות, גם בהקיץ, גם בחלום הלילה, והדברים שנאמרו להם התקיימו.
ואילו כיום, אם אדם ישמע את קול ה' או יראה דברים או ירגיש שה' מדבר עימו, או שיאמינו לו ואז תיווצר מחלוקת, אך לא כל עם ישראל קיבל את דבריו, בהעדר סנהדרין. או שעלול להיווצר מצב שבו לא יאמינו לו, ואף לא יבדקו את נכונות דבריו, רק ישתיקו אותו,
וכדברי הנביא זכריה : " וְהָיָה כִּי יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה' וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ. וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי. וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי".
והרי הדברים, כפשוטם, מתממשים באופן מבהיל נגד עינינו. וכפי שאירע עם הרב וכסלר זצ"ל, ששישים שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, כתב קונטרס "דבר אזהרה לישראל" , ובו דברי נבואה על כך שיש לעזוב את הגלות כי צפויה שואה, אך לא האמינו לו.
כמו כן, נוסיף ונאמר, שתהליך שבו אדם יוצא מתוך גופו, מתקשר עם הקב"ה, שומע את קול ה', רואה מראות נבואיים, והחיבור שלו עם העולם הזה הולך ונחלש, כפי שמתאר האור החיים בפרשת אחרי מות : " ולמשיג חלק מהשגה זו, תבדיל ממנו המונע אותו מהתקבל, ותכירהו על ידי סימניה,כי זה הפכה, מנגדה שונאה, ותפעול בו פעולה רשומה, לשלול ממנו כח המונעו והמקיימו, ולפעמים תמאסהו הנפש ותריבהו מריבה גדולה, והוא סוד הוללות הנביאים (שמואל א י"ט, כ"ד), ולכשתרבה בחינה זו בפנימיותו, תגעל הנפש את הבשר ויצתה מעמה ושבה אל בית אביה."
אבל אדם שיחווה את החוויות האלו, הרי הפסיכיאטריה המודרנית תעמיס עליו תרופות פסיכיאטריות כדי שיחזור אל גופו, ולא ישמע את קול ה', ולא יחזה חזיונות נבואיים, שהרי כל זה נוגד את אמונתה המטריאליסטית, וכך נסתם צינור התקשורת שנועד לקשר אותנו עם הקב"ה לאורך הדורות.
ואמנם יש גם מציאות של הוזים שחוזים מדמיונותיהם, ויש לעומתם מציאות של אנשים שאמנם שומעים את קול ה', אבל האם העובדה שיש מי שמשתמשים בכוחות מסוימים לרע, הרי היא סיבה למנוע את השימוש החיובי העוצמתי והחיוני של מציאות קיומית זו? ובפרט שיש מצוה מן התורה לשמוע לקול הנביא, ולא לסמם אותו...
ולכן יש גם "מנגנוני בקרה", כפי שתיארנו למעלה, שמטרתם להבחין בין נביא אמת לבין מי שהחיבור הפנימי שלו אינו אל בורא עולם אלא הוא אל כוחות של הבל, והריהו משול לאנטנה של טלויזיה שאינה מכוונת היטב, או שהיא מכוונת לתדר של האויב. ולעומתו, נביא אמת הרי הוא משול למי שקולט את השידורים של בורא עולם. והרי יש בידינו פרוטוקול ברור איך להבחין בין אלו לאלו, איך לבחון את אמיתות הנביא, ואיך על הנביא לפעול על פי דבר ה'. ואת אכיפת פרוטוקול זה יש לבצע בידי הסנהדרין, (או בי"ד של 23, שיש בו סמוך), ולכן המפתח לכל התהליך הגאולי, מיסודו ועד סופו, נעוץ בהקמת הסנהדרין, שתאחד את כלל ישראל, במהרה בימינו אמן.

סנהדרין

בפרק זה נרצה לדון בנושא הקשה ביותר להשגה, שכבר אלפיים שנה לא הצלחנו בו, והוא: הקמת סנהדרין אחידה לכלל ישראל.
חלק מהקשיים היו טכניים: עם המפולג בארצות שונות, כאשר חלקים שונים של העם ניהלו איכשהו קשרי מכתבים, אבל חלקים אחרים היו מנותקים לחלוטין,
ובנסיבות אלו, לא הצליחו ליצור את המנגנון החיוני הזה, שמטרתו לאפשר לנו להתאחד לקראת הגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.
בפרק זה נרצה לסקור את תפקידי הסנהדרין, את הנסיונות ההיסטוריים להקמתה מחדש, ולהציע תכנית בס"ד להלהקמתה מחדש, באופן שיהיה בע"ה מוסכם על כל חכמי ישראל לדורותיהם.

כללים הלכתיים
כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק א' :
  • מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך.
  • כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן?
  • קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד
  • ואחד הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו
  • ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין
  • ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו
  • והם יושבין בכמו חצי גורן בעיגול כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן
  • ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה
    • אחד על פתח העזרה
    • ואחד על פתח הר הבית
  • ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה
    • ויושבת בשער העיר
    • וכמה יהיה מניינם? עשרים ושלשה דיינים,
    • והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן.
וכן כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין, פרק ד' הלכה י"א :
  • אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם.
  • הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים.
  • נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים.
  • אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן.
  • ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין.
  • והדבר צריך הכרע.
מתוך דברי הרמב"ם, יש תהליך המאפשר הקמת סנהדרין גם בעידן של ימינו, שבו עקב הגלות הארוכה בטלה הסמיכה. ואמנם, עד היום לא הצליחו לחדש את הסמיכה, למרות שהיו כמה נסיונות לכך במהלך הגלות. כפי שנציין בהמשך, נושא הסמיכה והקמת הסנהדרין הוא חיוני להשתדלות שלנו לקידום הגאולה, אך חיוני שהסנהדרין תהיה בהסכמת כל חכמי ישראל שבארץ ישראל, כפי שראינו בדברי הרמב"ם.
היסטוריה של הסנהדרין וזמן ביטולה
מנגנון העברת התורה מדור לדור, מאז מתן תורה, נשמר לאורך הדורות, וכמובא בפרקי אבות א' א':
"משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
מאנשי כנסת הגדולה, עברה העברת המסורת לידי התנאים, מהם לאמוראים, מהם לסבוראים, מהם לגאונים, מהם לראשונים, מהם לאחרונים, ועד דורנו אנו.
הסמיכה היתה המנגנון שבה מונו תלמידי החכמים המעבירים את התורה מדור לדור, וניתן היה למנות סנהדרין שדנה בדיני נפשות, וכל עם ישראל פועל על פיה, כל עוד יש בה סמוך, וכפי שמביא הרמב"ם לעיל.
בימי הרומאים, רבי יהודה בן בבא מסר את נפשו לסמיכת חמישה תנאים, ונהרג על קידוש ה'. כלומר, עדיין היתה סמיכה בימים אלו.
וכך מובא במסכת סנהדרין י"ד ע"א:
  • שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזירה על ישראל שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תיחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו.
  • מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם וסמך שם חמשה זקנים.
  • ואלו הן: ר"מ ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף אף ר' נחמיה.
  • כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן בניי רוצו.
  • אמרו לו, רבי מה תהא עליך.
  • אמר להן, הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים.
  • אמרו, לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל ועשאוהו ככברה.
ועל שם אותו אירוע, קרוי הצומת הסמוך לשפרעם בשם "צומת סומך".
במהלך הדורות בוטלה הסמיכה עקב הצרות והטרדות, וכפי שמתאר הרמב"ן בפירושו על גיטין ל"ו ע"א, וזה לשונו :
"שמימי רבי הלל הנשיא, שתקן לנו סדר מועדות, וקידש לדורות על-פי מנין שאנו מונין בו, שוב לא היה בית-דין בארץ-ישראל ראוי לקדש".
והכוונה להלל נשיאה, שהיה נשיא הסנהדרין בדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל, במאה הרביעית לספירה, ותיקן את הלוח העברי המחושב.
וכן כותב הרמב"ן בספר הזכות :
"מימי הלל בנו של רבי יהודה נשיאה, שנת תר"ע לשטרות, בטלה הסנהדרין בארץ ישראל, ובטלו ממנה מומחים, והוא שתיקן סדר העיבור ומנה שנים וקידש חדשים לדורות".
המנגנון לחידוש הסנהדרין, כפי שכתב הרמב"ם
ובמצב הזה, כפי שראינו למעלה, הרמב"ם מביא דרך לחדש את הסמיכה והסנהדרין, בתנאים הבאים12:
הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד,
  • מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה,
  • ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים.
  • נראין לי הדברים,
  • שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם,
  • הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים.
  • אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל?
  • לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן.
כמו כן מוסף הרמב"ם, כפי שראינו למעלה:
  • ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין.
  • והדבר צריך הכרע.
ובפירושו של הרמב"ם למשנה הדברים מנוסחים באופן הבא:
  • ואין אנו צריכין סמיכה בידים, אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו, אתה רבי פלוני סמוך אתה ורשאי אתה שתדון דיני קנסות. ובזה יהיה האיש ההוא סמוך....
  • ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל, ואמרו ז"ל אין סמיכה בחוצה לארץ, אבל צריך שיהיה הממונה ואותו שרוצין למנותו כולם בארץ ישראל.
  • וכשתהיה לו סמיכה בארץ ישראל הוא רשאי לדון דיני קנסות ואפילו בחוצה לארץ, לפי שמעיקרנו סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ כמו שנבאר לפנים.
  • ולעניין אם צריך שיהיו השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם, יש בזה ספק. ומה שנתברר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים, ויסמוך מי שירצה.
  • ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים
  • להקדים עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש,
  • ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו,
  • הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך,
  • ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה.
  • שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים, והקב"ה יעד שישובו כמו שנאמר "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק.
  • וזה יהיה בלא ספק כשיכין הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל תומתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא.
ועל פי שני המקומות האלו, ברורה דעתו של הרמב"ם, שניתן לחדש את הסמיכה באמצעות הסכמת כלל החכמים. אך בדורו של רבי יוסף קארו, קם על כך פולמוס גדול, כמתואר בפרק הבא.

ניסיונות לחידוש הסנהדרין
מטרתנו לפעול בס"ד לחידוש הסנהדרין, מוקדם ככל האפשר, כדי להתמודד עם כל המבוכות שלפנינו. לצורך כך, נרצה לראות את הנסיונות העיקריים לחידוש הסנהדרין, החל מתקופת הראשונים עד ימינו, מה ניסו לעשות, על בסיס מה, ומה בסופו של דבר הביא לכך שהיוזמה לא צלחה עד כה. המטרה ללמוד מהנסיון כדי לחפש דרך שכן תוכל בס"ד להצליח, והתבססתי על מקורות שונים לצורך הסקירה וכן על מקורות נוספים המפורטים בהמשך.

בתוך הניסיונות של חידוש הסנהדרין, אנו מתמקדים בניסיונות שנעשו על פי כללי ההלכה ועל פי פסיקת הרמב"ם, ולכן לא נכתוב על יוזמתו של נפוליאון לכינון "סנהדרין", משנת 1806, שנעשה בצרפת, ולכן ממילא אין לו משמעות הלכתית של "סנהדרין" אלא של כינוס רבנים בלבד.

הניסיון לחידוש הסנהדרין בחיפה

בסוף תקופת הגאונים, היה רב אליהו הכהן גאון, ראש ישיבת גאון יעקב. בתקופתו גלתה הישיבה מירושלים לצור, והוא חידש את הסנהדרין ואת הסמיכה, כמתואר על ידי בנו, אביתר הכהן גאון, במגילת אביתר :
"ובשנה השנ הלך לחיפה לקדש את השנה. ויחדש את הגאונות ואת הסמיכה בחיפה בבית הוועד... וישם אלות נמרצות וקללות נחרצות על כל חולק ומפליג ועל כל גוזל ומשג גבולות. וכתוב בספר התקנה והסמיכה ודברי הברית. וחותם ידו ויד כל החכמים בו".


ניסיון חכמי צפת לחדש את הסמיכה
בדורו של רבי יוסף קארו, חכמי צפת באו לקחת את פסיקת הרמב"ם לעיל הלכה למעשה, ולחדש את הסמיכה על בסיס הלכות אלו, ונתאר את עיקרי הדברים:

  • בדורו של ר' יוסף קארו, הגיעו אנוסים רבים לארץ ישראל.
  • חכמי צפת רצו לכפר על עונשי המיתה שהתחייבו אותם אנוסים, באמצעות מלקות, שכל חייבי כריתות שלקו, נפטרים מכריתותן .
  • אך כדי להלקות יש צורך בבית דין סמוך.
  • רבי יעקב בירב היה גדול חכמי ישראל בדור זה, שאחר גירוש ספרד.
  • הוא נולד בספרד בשנת 1474. כבר בגיל צעיר הצטיין מהר"י בירב בלימוד תורה והתפרסם כתלמיד חכם.
  • בשנת 1492 הוא גורש מספרד יחד עם אלפי יהודים, ועשה את דרכו למרוקו. מהר"י בירב המשיך לנדוד בין מספר מדינות, וביניהן סוריה, אלג'יר ומצרים, ושימש כרב הראשי של קהילות אלו.
  • בשנת 1524 התיישב מהר"י בירב בצפת, שם התקבל כסמכות הרבנית המרכזית.
  • בתקופה זו צפת הייתה מרכז תורני, שמשך אליו דמויות רבניות גדולות מכל העולם.
  • בשבתו בצפת, בשנת רח"צ (1538), החל רבי יעקב בירב לדון דיונים הלכתיים עם חכמי צפת באפשרות של חידוש הסמיכה, על סמך ההלכה שפסק הרמב"ם.
  • חכמי צפת הסכימו להצטרף למהלך, וסמכו את רבי יעקב בירב לסמוך ראשון, ובכוחו היה מעתה לסמוך אחרים.
  • חכמי צפת שלחו את רבי שלמה חזן לירושלים, עם כתב סמיכה עבור רבי לוי בן חביב, רבה של ירושלים.
  • רבי לוי סירב לקבל את סמיכה ופקפק בתוקף הסמיכה שעשו לרבי יעקב בירב. עיקר טענותיו של הרבל"ח היו:
    • כדי לחדש את הסמיכה צריכים הסכמת כל חכמי ארץ ישראל, כלשון הרמב"ם ומכיון שלא נשאלה דעתו בעניין סמיכת מהר"י בירב, לא היה הסכמה של כל רבני בארץ ישראל אלא רק של חכמי צפת שהם רוב רבני ארץ ישראל, אבל לא כולם.
    • גם אם נפרש שלדעת הרמב"ם מספיק הסכמת רוב חכמי ארץ ישראל ולא צריכים את כל חכמי ארץ ישראל, על כל פנים צריכים 'רוב מתוך כל', כלומר שקודם צריכים לשאול את דעתם של כל חכמי ארץ ישראל - ורק אחר ששאלו את כל חכמי ארץ ישראל, ניתן להסתפק בהסכמת רוב חכמי ארץ ישראל לחידוש הסמיכה.
    • רבי לוי הסתפק אם ההלכה כרמב"ם, וכן סבר שהרמב"ם ניסח את הדברים כהצעה או סברה ולא כפסיקה, שהרי ניסח את הדברים בגישה של "נראין לי הדברים", ואף חתם את דבריו ביד החזקה12 במילים "והדבר צריך הכרע".
    • הוא גם פירט את העובדה שחידוש הסנהדרין יגרור את הצורך לקדש את החודש על ידי עדים.
  • בנוסף, גם רבי משה קאשטרו, מחכמי ירושלים, פקפק בתוקף הסמיכה.
  • וגם הרדב"ז, שהתגורר אז במצרים, הצטרף למתנגדים, וכך כתב בפירושו לרמב"ם :
  • ועוד שהראיה שכתב רבינו בפירוש המשנה לדבר אינה ראויה לסמוך עליה
  • וז”ל שאם לא תאמר כן א”א שתמצא ב”ד הגדול לעולם לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים והקב”ה יעד שישובו כמו שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה וכו’,
  • ומי יתן ואדע שהרי אליהו בא לפני המשיח כמבואר בכתובים ובדברי רז”ל והרי הוא סמוך ויסמוך אחרים לפני בוא המשיח.
  • ותו דבני ראובן עתידים לבוא ולעשות מלחמות לפני בוא מלך המשיח ומאן לימא לן שלא יהיה בהן סמוך מפי סמוך והוא יסמוך אחרים.
  • ותו שאמרו במדרשות שהמשיח יתגלה בגליל ויחזור ויתכסה ומאן לימא לן שלא יסמוך ב”ד בזמן שיתגלה בתחלה.
  • ואפשר שמתוך קושיות אלו וזולתם לא סמך על מה שכתב בפירוש המשנה וכתב בפסק והדבר צריך הכרע...
  • כלומר, הרדב"ז עונה על דברי הרמב"ם, ומציג כאן שלוש אפשרויות אחרות לחידוש הסמיכה, בלי שיש צורך בתהליך שמציע ר"י בירב.
  • בינתיים שלחו רבי יוסף קארו ועוד כמה חכמים מצפת מכתב, "מעשה בית דין", לחכמי ירושלים, ושבו הודעה על אישור הסמיכה, ודברי מחאה על התנגדותם לחידוש הסמיכה.
  • טענותיהם של הרלב"ח ורבי משה די קאשטרו הגיעו לאזני הר"י בירב, והוא כתב איגרת בה ענה על פקפוקיהם ההלכתיים של המתנגדים, כדי שכל קהל הרבנים ידע על צדדי המחלוקת ועל תשובותיו.
  • מכתבים רבים העוסקים בוויכוח נשלחו הלוך ושוב בין שני מרכזי התורה.
  • בעקבות ההתנגדות, גם חלק מחכמי צפת החלו להטיל ספק בעצם תוקפו של חידוש הסמיכה, ומהם אף שחזרו בהם מחתימתם.
  • בלב המחלוקת, בתוך ימי הפולמוס, נאלץ הר"י בירב לעזוב את צפת, על ההכרח ביציאה זו הוא כותב :
    וסמכו לי אני הצעיר באלפי, יעקב בירב, ואחר שעברו כמו ב' או ג' חודשים, כמעט שח"ו היה קורא לי כמו שקרה לרבי יהודה בן בבא ז"ל, שקמו שני מלשינים עלי, על לא חמס בכפי, ישלם הש' פעלם הרע, והוצרכתי לצאת חוצה לארץ.
  • מדבריו אלו לא ברור מה הרקע לבריחה מן הארץ.
    • יש שהסבירו שהמלשינות הייתה כלפי השלטונות, והסיבה הייתה – חידוש הסמיכה (כמו בימי רבי יהודה בן בבא ),
    • ויש הטוענים שלא חידוש הסמיכה היה הרקע לבריחתו, אלא עניינים שבממון הם שגרמו לו לברוח מעירו.
  • על כל פנים, לפני שברח ר' יעקב בירב, הוא הסמיך ארבע מגדולי חכמי צפת: ר' יוסף קארו, רבי משה מטראני, ר' אברהם שלום ור' ישראל די קוריאל, סביו של רבי ישראל נאג'ארה. בהמשך, סמך רבי יוסף קארו את רבי משה אלשיך ואת רבי משה גלאנטי, ורבי משה אלשיך סמך את תלמידו רבי חיים ויטאל.
  • וכך כותב רבי יוסף קארו, בספרו מגיד מישרים , את דברי המגיד אליו, בסוגיה זו:
    "ויען כי מסרת נפשך על חזרת עטרת הסמיכה ליושנה. תזכה להיות מוסמך מכל חכמי א"י ומחכמי חוץ לארץ, ועל ידך אחזיר הסמיכה ליושנה ואזכך לגמור חיבורך וכו' ובתר כן תיתוקד על קדושת שמי ותסתלק כעמר נקי וכו' ותזכה לתחיית המתים ותהיה מאותם שנאמר עליהם אלה לחיי עולם הבא ובכן ואתה שלום."

ניסיונו של ר' ישראל משקלוב לחדש את הסמיכה
  • רבי ישראל בן שמואל אשכנזי היה רב ושלוחא דרבנן, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, ומחבר הספר פאת השולחן. הוא נולד בשקלוב למשפחת רבנים מפורסמת, והיה מתלמידי הגר"א מווילנא. לאחר פטירת הגר"א, היה מראשי הקבוצה השלישית של תלמידי הגר"א שעלו לארץ, והצטרפו לקהילת תלמידי הגר"א בצפת, ובהמשך, עלו רוב תלמידי הגר"א להיות בירושלים, שם היה לרב עדת האשכנזים בעיר.
  • בין יוזמותיו של רבי ישראל משקלוב, היה הניסיון לחדש את הסמיכה בארץ, על מנת לחדש את הסנהדרין, ושליחת שליח, רבי ברוך בן שמואל מפינסק, לחיפוש עשרת השבטים, כי אצלם, כך סבר, קיימים חכמים סמוכים שעל ידם ניתן יהיה לחדש את הסמיכה והסנהדרין בארץ ישראל, ע"פ אחת משלושת ההצעות של הרדב"ז לאופן חידוש הסמיכה27.
  • רבי ישראל משקלוב הוא פועל על פי הכלל: "שכל הדברים צריכים התעוררות תחילה מלמטה".
  • הוא ניסח איגרת לעשרת השבטים, שבה הביע את ביטחונו שלא רק שהם קיימים ושומרים תורה ומצוות, אלא גם שהם משמרים את מוסד הסמיכה, וביקשם לעזור לחידוש הסמיכה (וכתוצאה מכך – הסנהדרין) בארץ ישראל.
  • הוא שלח את רבי ברוך בן שמואל מפינסק, לחפש את צאצאי עשרת השבטים, בכדי לחדש על ידם את הסמיכה.
  • ר׳ ברוך התחיל את מסעו ב-1831. במסעותיו עבר בדמשק, חלב, כורדיסטן, מסופוטמיה, בגדד, בצרה, בושהר, מסקט ועדן.
  • לקראת סוף 1833, ר׳ ברוך הגיע לתימן. רבני צנעא קיבלוהו בלבביות, ואחד מחברי הקהילה (מארי יחיא אל-אביץ' הדיין) ליווה אותו לחיידאן, בקצה הצפוני של תימן, היכן, שלפי השמועה, חי שבט דן.
  • ר׳ ברוך ומלווהו עשו את דרכם למדבר, שם פגשו רועה צאן שנדמה בעיניהם לאחד מבני שבט דן. הם נתנו לו את האיגרת והוא הבטיח להחזיר להם תשובה בחיידאן. אחר כך, ר׳ ברוך ומלווהו מיהרו חזרה לצנעא לרגל חגי תשרי. יהודי חידאן הבטיחו להעביר את התשובה המיוחלת לצנעא, אך זאת מעולם לא הגיעה.
  • בהמשך, הפך ר' ברוך לרופאו של האימאם של תימן, אלמהדי, אך בהמשך הואשם בריגול למען מצרים, והאימאם ירה בו למוות.
  • וכך לא נמצאו אנשי השבטים האבודים, ויוזמתו של רבי ישראל משקלוב לא יצאה אל הפועל.

יוזמתו של הרב מנדל בהר"ן הכהן, רבה האשכנזי של קהיר

  • יוזמה נוספת להקמת הסנהדרין היתה יוזמתו של הרב מנדל בהר"ן הכהן, רבה של העדה האשכנזית בקהיר משנת תרנ"ז, כפי שהתבטאה בספרו "סמיכת חכמים".
  • כפי שמפרט הרב מנדל בהר"ן הכהן בספרו, האתגר שהוא רואה מולו הוא ריבוי המחלוקות, והמציאות בה רבנות ושררה נקנות בכסף.
  • ולכן, על מנת לחזק את הדת ולהציל כבוד משרד הרבנות ומשרתי הקודש, הוא מבקש לחזק את הסמיכה. הוא עבר על קונטרס הסמיכה של הרלב"ח, ועל פי הכללים ההלכתיים הידועים, וכפי שניסו חכמי צפת באותה תקופה לחדש את הסמיכה, אך מפני המחלוקת שהיתה בעת ההיא, וכיוון שהרלב"ח קינא לכבוד ירושלים, עניין הסמיכה לא האריך ימים.
  • וכפי שכותב רבי מנדל בהר"ן הכהן, "וכאשר למדתי כל אותו קונטרס הסמיכה ואשתומם אל המרה ולא יכולתי למשול ברוחי בימי הבחרות והלכתי ואמרתי למורי ורבי ע"ה אוי לנו שכך עלתה מה שגרמה לנו המחלוקת שהחשיך השמש בצהרים....".
  • ואמר לו מורו ורבו (נראה שהכוונה רבי חיים שמואל כהן הרב קונורטי, אב"ד והחכם באשי של טבריה), שכפי שבמחלוקת בין הלל ובית שמאי, קבעו הלכה כבית הלל אך לעתיד יקבעו הלכה כבית שמאי, כך גם בעניין המחלוקת בדבר הסמיכה, אף על פי שבאותו זמן לא נתקיימה, אבל בקרב הימים אנחנו קוים ומצפים שיתאפסו רבני ארץ הקודש ת"ו, ורבני חו"ל יסכימו על ידם, ויקבעו הלכה למעשה כמהר"י בי רב וסיעתו, ויחזרו עטרה ליושנה".
  • בספרו, מציע הרב מנדל בהר"ן הכהן, לגבי החשש של הצורך לחזור לקדש חודשים על פי סנהדרין, שהסנהדרין שתוקם תחליט על קידוש החודשים לפי לוח השנה המקובל שתוקן ע"י הילל הנשיא, וכך לתקן את החודשים לכל הדעות: אם הסמיכה היא כהלכה, הרי קידשו החודשים לדורות, ואם הסמיכה אינה תופסת, הרי לא הועילו ולא הורידו ונשארו הקביעות במקומם.
  • ונוכח טענת המהרלב"ח על הצורך בבית דין של שלושה ולא מינוי נשיא, מציע הרב מנדל בהר"ן הכהן לנהוג כך, למנות "שלושה סמוכים ראשונים, אחד מעדת הספרדיים ואחד מעדת האשכנזים ואחד מעדת החסידים, אשר בזה לא יבוא קנאת איש מרעהו, ואחריהם יוסמכו מפיהם כל היושבים מכבר על כסא הוראה מפי כתבם של אותם הזקנים, וכאשר יסדרו בזה לפי רוחב בינתם כן יקום דבר".
  • ולגבי המחלוקת לגבי נושא המלקות, האם אפשר יהיה לחדש אותם לתקנת השבים (האנוסים שחזרו ליהדות), או שהמלקות מועילות רק אחרי עדים והתרעה, כותב הרב מנדל בהר"ן הכהן "ואנו אין לנו עסק בזה כלל, כי בזמן הזה נמנעו המלקות מדינא דמלכותא, וכל כוונתינו היא רק לתיקון התרת הוראה, שלא כל הרוצה ליטול את השם רב יבוא בקניין כספו ויטול".
  • (ואמנם היום, כן יש מערכת מוסדרת לנושא הרבנות, אך נושא הדיינות, קיימים בתי דין פרטיים הפועלים ללא פיקוח, ואנשים נמנעים מלהביא את הדינים שלהם בפני בית דין, מתוך החשש שהצד הנתבע יעביר את הדין לבית דין שהוא יותר "נח" עבורו, ולא כאן המקום לפרט).
  • ועל טענת המהרלב"ח כי הרמב"ם סיים ההלכה בה כתב על חידוש הסמיכה, באמירה ש"הדבר צריך הכרע"11, והמהרלב"ח טוען שכתב כך מטעם הקושיה שהוקשתה לו, אם כן למה החכמים מצטערים על הסמיכה, הרי טוען הרב מנד"ל שהספק של הרמב"ם הוא בשאלה האם כשיש שלושה חכמים שאחד מהם סמוך והשניים בלתי סמוכים, האם יכולים לסמוך אחרים. וכפי שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה בסנהדרין16: ולעניין אם צריך שיהיו השלשה סמוכין ואז יהיו יכולים לסמוך שום אדם, יש בזה ספק. ומה שנתברר מן התלמוד שיהיה הגדול שבהם סמוך ויצרף עמו שנים, ויסמוך מי שירצה".
  • וכן הביא הרב מנדל בהר"ן הכהן ראיה מדברי הרמב"ם בהלכות שופר פרק ב' הלכה ט': "ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין קבוע והוא שיהיה סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת". וכותב הרב מנדל בהר"ן הכהן: "הרי שכתב להלכה בפשיטות על הזמן הזה והוא שיהיה סמוך ואיך אפשר בזמן הזה להיות סמוך אם לא עפ"י ההוראה הזאת שהורה בהלכות סנהדרין... ואם היתה ההלכה הזאת רופפת, שעדיין צריכה הכרע, לא היה סומך עליה הלכה שניה, וגם פה הראב"ד ז"ל אין חולק להקשות דהלא אין סמוכים בזה"ז, משמע ברור דגם הראב"ד ז"ל סובר כן ומודה להרמב"ם ז"ל בדין זה, ולית מאן דפליג".
  • וכן מביא הרב מנדל בהר"ן הכהן ראיה מפירוש המשנה בבכורות פרק ד', על מה נקרא בית דין מוחלט, מי שהוא סמוך בארץ ישראל, וזה לשון הרמב"ם בפירושו למשנה : "וכבר בארנו בתחילת סנהדרין שאינו נקרא בית דין בשם "מוחלט" אלא סמוך בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה."
  • ומסכם הרב מנדל: "הרי דפשיטא ליה לרבינו ההוראה הזו, מדחוזר עליו בשלשה מקומות. ומה שכתב והדבר צריך הכרע, הוא על הדין השני... וכמבואר באורך בדברי מהר"י בי רב ז"ל".
  • ולגבי השאלה האם מספיק שרוב מבין כל חכמי ישראל יחליטו על כך, או שדרושים כל חכמי ישראל ממש, הוא מכריע שכשם שכל ההלכות שנקבעו בבבל לדורי דורות נקבעו מפני שהיו שם רוב החכמים, כך גם כאן, כותב הרב מנדל "ובכן גם אנחנו נעשה עפ"י הוראת הרוב חכמי ישראל ומכללם מרן הב"י אשר מפיו אנו חיים ונתקבלה הוראתו בכל תפוצות ישראל לדור דורות".
  • ומביא הרב מנדל בהר"ן הכהן, שהלכה למעשה הסכימו כל הפוסקים הגדולים להחזיר עטרת הסמיכה על פי הוראת הרמב"ם ז"ל: הרב כפתור ופרח, הסמ"ע בחו"מ ס' א', הרב ר' צבי הירש חיות בהגהותיו על עירובין דף מ"ג, הגאון מווילנא בביאורו על ש"ע חו"מ ובעליות אליהו דף ל"ט,
  • וכותב הרב מנדל כך: "וכבר קדמוני בזה הרב ר' ברוך חומה בספרו מזקנים אתבונן, וגם מעיד שם כי הגאון אב"ד קאליש ז"ל והגאון ר' שמואל סאלאנט ז"ל והגאון האדר"ת ז"ל ועוד כמה וכמה גאוני בתראי מאה"ק ומחו"ל אשר כלתה נפשם מייחל לעשות הדבר הזה ולהחזיר עטרת הסמיכה ליושנה ולא אסתייע מילתא מפני פזורינו בארצות".
  • כדי לממש את התכנית, ייסד הרב מנדל בהר"ן הכהן אגודת רבנים שמנתה למעלה מ-500 רבנים, וארגן קונגרס רבנים בקראקוב, ובחודש אב תרס"ג, בהשתתפותם של רבנים רבים, ביניהם הרב אליהו עקיבא רבינוביץ מפולטבה, והאדמו"ר רבי מנחם מנדל חיים לנדאו מזוויירצ'ה. מטרת הכינוס היתה, "לטכס עצה להרמת דגל התורה ולבקש אופן נאות ורצוי לגדור הפרצות ולבנות הנדחות". את פרטי הקונגרס הזה פרסם הרב ב"ספר כנסת הגדולה מחברת אגודת הרבנים".
  • על יוזמה זו של חידוש הסנהדרין, התכתב הרב מנדל בהר"ן כהן עם הראי"ה קוק, ותשובת הרב קוק מובאת באגרות הראיה :
    • רע יקר ונכבד, מרבה עצה ותבונה, הרב הגאון ר' מענדל כהן שליט"א, שלו' וברכה באה"ר.
    • בתשובה על מכתבו היקר, הנני בזה להביע את דעתי, שלקרות לאסיפה ביחוד בשביל מטרת החזרת הסמיכה, אין השעה ראויה לכך כלל. לא נמצא לדברים שומע, ומקטרגים מעברים שונים יסובו עלינו, ואולי יצדקו ממנו.
    • הדור הזה, קטן הוא לאין שיעור בדעתו, בשפלות לאין חקר נגד הקדמונים. רק פרטים בודדים ישנם היוצאים מן הכלל.
    • ואין לך דבר שיעורר תמהון ולעז כמו הנסיון לחדש דבר שכבר היה נראה ונדחה, שהוא חמור יותר מדחוי מעיקרא.
    • מה שיש בידינו הוא רק להקהיל אסיפת רבנים גדולה באה"ק ובירושת"ו דוקא, ולתן לה תכונה קונגרסית, כלומר שתהיה חובה בכל שנה או בכל ב' וג' שנים, והיא תשים לב לכל עניני האומה שיוכלו רק להכנס בחוג אנשי קודש, אוהבי ד' ועמו באמת.
    • אם אסיפה כזאת תשים את דעתה, לצפות לישועה כזאת להחל הכנות בדבר הסרת המניעות של רעיון הסמיכה, ולעבד את הרעיון ביצירה של ספרות מיוחדת עבורו, יוכל להיות שעם כל הדברים הטובים שיעלה בידה, יתפוס זה מקום בראש, אבל בכל אופן, לא זה יהי' האלף וגם לא התיו של האסיפה.
    • אם בהצעתי יבחר כת"ר, ואחרי אשר כבר אתמחי גברא להוציא אל הפועל את אסיפת קראקא, אשר איך שהוא קנתה לה שם בזמנה, ואם לא הופרעה אולי היו לה תוצאות יותר חשובות, הנה ידי הקטנה עמו בל"נ לכל אשר ישחרני לעזור על ידו, בדברים שאמצא אותם קרובים לשכר מצוה מצוה בעה"י".
    • עד כאן אגרת התשובה של הרב קוק.
  • ובפועל, מיוזמת הרב קוק קמה הרבנות הראשית לישראל, שעסוקה בדברים חשובים וחיוניים, אך בפועל אינה מטפלת בכל הנושאים העולים ממסמך זה, כמפורט להלן. והצורך קיים, כפי שיפורט להלן, וגם האפשרות לאסוף את כלל חכמי ארץ ישראל, היום היא קלה בהרבה מאשר אי פעם בעבר, בהינתן הטכנולוגיה העכשיוית. (והזום).
  • אבל בפועל עקרוני, הרב קוק היה בעד חידוש הסנהדרין, רק לא בעת ובאופן שהוצא באותו זמן. וכמובא ב"אוצרות הראי"ה , בלשון זאת:
  • "שמא יאמר אדם, הנה כל אותה השאיפה הגדולה שאפשר לה להיות לאור על דרכינו היא משתברת פני רעש המחלוקת... על זה אענה, כי לא נפלאת היא ולא רחוקה שיכריעו כל חכמי ישראל בהיותנו כבר נטועים על אדמתינו, בכל השכלולים המדיניים, ויראו האושר הגדול שיבוא להאומה ע"י החזרת הסמיכה (והסנהדרין)".

פעולותיו של הרב צבי מקובסקי וההסכמות שקיבל
  • בשנים שלפני קום המדינה פעל הרב צבי מקובסקי (אב"ד מליטופול) להשיג הסכמת הרבנים לחידוש הסמיכה והקמת סנהדרין.
  • הוא כתב על כך בספרו, והשיבה שופטיך, ספר שזכה להסכמות רחבות.
  • הוא הסתמך על היתרו של הרמב"ם, ועל נסיון החידוש שנעשה על ידי חכמי צפת, והראה שהתנגדותו של הרלב"ח לכך היתה רק התנגדות לשעתה, ובזמננו אין יסוד לאותם הנימוקים.
  • ספרו זכה להסכמות רחבות של גדולי אותו דור, ביניהם הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, הרב יחיאל מכיל טוקצינסקי זצ"ל, ועוד.
  • אך היוזמה לא עברה לפסים מעשיים.

הצעתו של הרב מימון להקים מחדש את הסנהדרין
עם קום מדינת ישראל, בשנת 1948, קמה יוזמה מחודשת להקמת הסנהדרין, אותה העלה הרב יהודה ליב מימון, שר הדתות הראשון מטעם תנועת המזרחי, ועל כך כתב במאמרים רבים, שרוכזו מאוחר יותר בספרו, "חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת" . הוא ראה בחידוש הסנהדרין קיום המצווה של מינוי שופטים בישראל, ודחה את הטענה שהדור עדיין אינו מוכן לכך. הוא טען שהקמת מדינת ישראל היא הצעד הראשון לקראת הגשמת חזון הגאולה, כאשר השלב הבא חייב לדעתו להיות מחובר לתורה ולרוחניות. כמו כן, הוא ראה בהקמת הרבנות הראשית מהלך מקדים להקמת הסנהדרין. הרב מימון ארגן כנס רבנים בטבריה בשנת תש"י (1950), בכדי לדון בסמיכה וחידוש הסנהדרין, אך בפועל, רבנים רבים, ובכללם הרבי מליובאוויטש, הרב יצחק זאב סולוביצ'יק והרב הראשי דאז הרב יצחק הרצוג, התנגדו ליוזמה, וזו לא יצאה אל הפועל.
התנגדותו של הרבי מליובאוויטש
הרבי מנחם מנדל מליובאוויטש זצ"ל נשאל לגבי יוזמה זו, והתנגד לה נחרצות, מכמה סיבות המובאות באגרותיו. במכתב מפורט לעיתונאי אליהו עמיקם, המובא באגרות קודש מפרט הרבי את סיבות ההתנגדות:
  • הרבי כותב שחידוש הסנהדרין אינו מהווה תרופה למצב הרוחני בעם ישראל.
  • ובלשונו: אילו באמת היתה מחלוקת ובלי סדר בכמה עניינים בשטח ההלכה, שנפלו איזו ספיקות בבירור ההלכה, ונחלקו בהם גדולי ישראל, הללו אומרים כך והללו אומרים כך, ועל-פי ההלכה עצמה אי-אפשר שיתברר הדבר להלכה למעשה אלא אך ורק על-פי סנהדרין, שבכוחה לא רק להוציא פסק אחרון אלא גם לכפות את קיומו, או שכל אלו שהיו מחולקים בדעתם יהיו נשבעים ועומדים להיכנע להחלטת הסנהדרין בלי פקפוק והרהור - אילו כך היה המצב, היה מובן גודל השאיפה של אותם החוגים הרוצים בחידוש הסנהדרין, כדי לבטל המחלוקת ולהביא שלום בעולם.
  • כותב הרבי שגם בהעדר הסנהדרין, לא אלמן ישראל, ויש דרך הלכתית לקבוע איך להתנהג גם במקומות שיש ספקות בעניינים שעל פי ההלכה רק הסנהדרין יכולה לברר.
  • ולכן כותב הרבי שדווקא בחוגים החרדים לא נראית מבוכה לרגל העדר סנהדרין ולא מורגש העדר סמכות דתית.
  • ומצד שני, כותב הרבי שיש כאלו הדורשים חידוש הסנהדרין כאשר הם עצמם אינם מסורים לתורה ולמצוותיה, והרי ברור הדבר שאין הם יודעים מה זו סנהדרין, או שאין בדעתם להישמע להוראות הסנהדרין, שתפקידה להורות על פי התורה ולעמוד על המשמר שמשפטיה יצאו אל הפועל.
  • ולכן כותב הרבי שטועים אלו החושבים שעל ידי חידוש הסנהדרין יוסרו כמה "חומרות" ויותרו כמה איסורים בחיי הפרט והכלל, שמבלבד עצם הטעות שבשאיפה לקולות, הנה אין מקום לשנויים האלה.
  • ובפרט, חידוש הסנהדרין לא יאחה את הקרע בין שומרי התורה והמצוות למתנגדים לה, שהרי ברור הדבר שגם בהתחדש הסנהדרין לא יהיה שום שינוי בהלכות שבת, אישות, צניעות, פשרות בחינוך כשר וכו'.
  • ולכן, הואיל וסיבת הקרע אינה בהעדר הסנהדרין, ממילא אין התורה לקרע בחידוש הסנהדרין. ועוד כותב הרבי: "אלא התיקון היחידי הוא אשר כל אלה שיש להם השפעה בכל החוגים שבדור הזה יכירו את האמת, ויודו ולא יתביישו גם אם טעו ברואה ע"ע, ויפרסמו דעתם ומסקנתם בתוך כל החוגים, אשר יסוד קיום האומה הוא אך ורק קיום התורה והמצוות בחיי היום-יום, בלי פשרות ושינויים, כי לא ככל הגויים בית ישראל".
  • כשמעיינים בהלכות מינוי הסנהדרין, ויודעים הי הוא הראוי על פי ההלכה למנות סנהדרין ומי הראוי להיות חבר הסנהדרין, כותב הרבי שלא בטלו המניעות והעיכובים לחידושה על פי ההלכה.
  • עוד כותב הרבי, שכל ארגון שיכונה בשם "סנהדרין" שלא על פי ההלכה, "הרי מובן שאין זו אלא רמאות גדולה ובשום פנים לא תיחשב לסנהדרין, וכל עניינה יהיה רק להוליך שולל ויותר מאשר תתקן תקלקל וגם הרווחים המדומים לא תביא."
  • ומסכם הרבי, שההכנה האמיתית לחידוש הסנהדרין: "על-ידי כך שכל אשר בידו להשפיע להשיב עטרת התורה ליושנה, ולהחזיק ולהפיץ שמירת התורה והמצוות בחיי יום-יום, יעשה כן באומץ, ולא יבוש מפני המלעיגים. וכל אחד ואחד בידו לעשות, כל אחד כפי מעמדו ומצבו, להסיר את הסיבות שבשבילן בטלה הסנהדרין, ולקרב את הגאולה האמיתית על-ידי משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה וכולי".
עד כאן דברי הרבי, ודברים דומים כתב באגרות נוספות.
    • על כל פנים, נראה שדעתו של הרבי הוא שהמשיח הוא שיחדש את הסנהדרין, וביאת משיח תלוי בחיזוק והפצת שמירת התורה והמצוות, אך הואיל והשנים האחרונות הוכיחו שבלי סנהדרין שום משיח לא יתקבל, וכן הואיל וכן יש סוגיות הלכתיות שכן משפיעות גם על חיי שומרי התורה והמצוות, כמו השינויים בספרי התורה, וכן נדרשת הכרעה של סנהדרין למען קיום המצוות. וכן כדי לאחות את הקרע ולקרב את עמ"י לתו"מ, ראוי שתהיה מסגרת של סנהדרין שתפקח על אלו שזהו תפקידים, כמפורט לעיל. ולגבי זהות חברי הסנהדרין והכשרתם, בעידן של היום ניתן יהיה לבחור תלמידי חכמים גאונים מובהקים ומיוחסים, ובגיל ובמצב המשפחתי המתאים, וללמד אותם את כל הנדרש עבור ההכשרה הנדרשת מחברי הסנהדרין, ואז לסמוך אותם.
    • ולסיום, הואיל ונדרשת סמכות של זקנים לקבלת המלך המשיח, כמו שקיבלו את משה רבנו, ועל אחת כמה וכמה בדור המפולג שלנו, שנדרשת סנהדרין לאשר ולאמת את מי שימונה להיות מלך, ובהמשך אם יצליח בתפקידו, להיות מלך המשיח, לכן נראה שבימינו, לאור מה שעבר מאז פטירתו של הרבי ועד היום, יש כן מקום לחידוש הסנהדרין, דווקא כדי להשיב עטרת התורה ליושנה, וכדי להחזיק והפיץ שמירת התורה, וכדי לקרב את הגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו אמן.
גם החזון איש התנגד לחידוש הסמיכה בזמננו, כפי שהוא מפרט בליקוטים לחו"מ :
  • נושא חידוש הסמיכה בזמנינו: מחלוקת בין ר' יעקב בירב לרלב"ח.
  • כותב החזו"א שעיקר ההכרעה: הראיות היותר מכריחות ומסתברות: וכדברי החזו"א: "אף שאנו נוהגים ע"פ השו"ע, מכל מקום אנו רגילים לנטות מהשו"ע, כשנטו האחרונים בראיות נכונות לדעת חכמי דור ודור.... כי החכמה היא המכרעת בכל. אלא, כשהדבר שקול, אנו נוטים אחרי מי שגדול, ואז פוסקים על פי הכרעת בית יוסף והרמ"א".
  • ובמחלוקת על חידוש הסמיכה: כותב החזו"א, שדברי המבטלים את הסמיכה מובנים ומיושרים, ודברי המחייבים אותה בלתי מובנים:
  • עיקר שבעיקרים: השאלה האם הרמב"ם הכריע את הדבר (על אופן חידוש הסמיכה, בהלכות סנהדרין פרק ד' הלכה י"א), או משך ידו מלהכריע כשסיים: והדבר צריך הכרע.
  • המחייבים את הסמיכה פירשו שהביטוי "הדבר צריך הכרע" מתייחס לשאלה: האם מספיק סמוך אחד לצורך סמיכת אחרים.
  • והדבר תמוה, שהרי בהלכה ג' כתב הרמב"ם, שסמוך אחד יכול לסמוך אחרים, ולא בהלכה י"א, שם מובאת ההלכה על אופן חידוש הסמיכה.
  • ואם אומרים שהביטוי "הדבר צריך הכרע" עוסק בעניין של "ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן", בהקשר לשלושה שנסמכו, כותב החזו"א שבודאי צריך דעת כל השלושה שנסמכו, שהרי אחרת אין כאן סמיכה בשלושה אם לא שלושתם מסכימים לסמוך. וכן, הרי היה עליו לסיים שיכול לסמוך בעצמו, ולא שיכול לדון דיני כנסות. (אם על כך הטענה של "הדבר צריך הכרע"). וכן, מה ההבדל בין סמוך מפי סמוך לבין סמוך שסמכו אותו חכמי ישראל.
  • ולכן, הדבר כפשוטו, וכפי שפירש הרדב"ז, שסיום דברי הרמב"ם היה, שאלמלא סמך רבי יהודה בן בבא, היו צריכים כל ישראל להסכים על סמיכה ראשונה, ומפני הקושי, היו הקנסות בטלות, אבל כשסמך רבי יהודה בן בבא, הרי הנסמך דן דיני קנסות ואינו צריך דעת כל חכמי ישראל (לחידוש הסמיכה), ואז הטענה של "הדבר צריך הכרע", היא על כל ההלכה הזו, של חידוש הסמיכה.
  • וכותב החזו"א: "וכן פירשו מרן בכסף משנה, שהרי כתב דבפירוש המשנה כתב הדבר סתם וכאן כתב הדבר צריך הכרע וע"כ קאי על חידוש הר"מ שכל חכמי ישראל יכולין לסמוך דאי פירשו על הא דסגי בחד סמוך לא היה כסף משנה כותב הלשון שכתב, דבדין אחד סמוך כ' הר"מ בפי' המשנה שהוא ספק וסיים דממה שנתבאר בגמ' בחד סמוך סגי, והיה מרן מפרש דבפירוש המשנה הכריע הדבר אחרי שנסתפק".
  • כלומר, כתוב החזו"א שכיוון שהכסף משנה כותב על דברי הרמב"ם, שבפירושו למשנה כתב את הדברים סתם וכאן כתב הדבר צריך הכרע, משמע אין הכוונה לסמוך אחד שסומך אחרים, שעל זה גם בפירוש המשנה כתב הרמב"ם שהוא ספק, והכריע אחרי שנסתפק, אלא על חידוש הסמיכה באמצעות הסכמת כלל החכמים, שעל זה כתב הרמב"ם בפירושו למשנה את הדברים סתם, משמע המילים "והדבר צריך הכרע", על פי מרן הבית יוסף, מתייחסים לחידוש הסמיכה ע"י חכמים ולא לסמיכה ע"י אחד.
    • אבל מצד שני, הרי מרן בעצמו נסמך, והרי בספר מגיד ישרים נאמר שמסר נפשו על כך.
    • וכמו כן, גם על חידוש הסמיכה כותב הרמב"ם במשנה בלשון "ויראה לי" ולא כתב הדבר סתם.
  • והברטנורא ותוספות יו"ט מביאים בפירושם למשנה (סנהדרין פרק א' משנה ג') את דברי הרמב"ם "הדבר צריך הכרע" על חידוש הסמיכה בידי חכמי ישראל, והתוספות יו"ט גם מביא את נימוקו של הרמב"ם, שהסמיכה וקיום "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" צריכים להתקיים לפני בא המשיח. אבל התוספות יו"ט דוחה את הראיה בכך שאליהו הנביא צפוי לבוא לפני ביאת המשיח, והוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שניים.
    • אבל בימינו אנו, ללא סנהדרין, גם אם יבוא אליהו, עלולה חלילה לצמוח מחלוקת, ולכן גם כדי לקבל את אליהו הנביא, צריך שכבר תהיה סנהדרין קודם לכן, כמו משה רבינו שהתקבל על ידי זקני ישראל והראה להם את האותות, וכדי למנוע כדי שההסכמה על קבלת אליהו הנביא ונביאים אחרים תהיה על דעת כלל ישראל ולא תיפול חלילה שוב מחלוקת בכך, וכדי שלא תהיה מחלוקת, צריך מנגנון של סנהדרין שיקבל החלטות שאסור יהיה לנטות מהן.
  • מוסיף החזו"א: ואין לומר דמחמת מצוות מנוי שופטים נסמוך מספק, שכיוון שלא יוכלו לדון דיני קנסות מספק, ולא כל דבר שצריך סמוכין, הרי אין כאן מצוות מנוי דיינים, וכן עדיף שלא יוסמכו מאשר שיסמכו ולא ידונו, כי אם הם סמוכים ולא דנים, הרי יש כאן עיוות הדין באונס. וכן במצוות קידוש החודשים, נכנסים לספק, כי אם יש סמוכים, מצווה לקדש על פי ראיה, כמו שכתב הרלב"ח. וזו הלכה שכאשר יש סמוכים, יקדשו את החודש על פי הראיה.
  • הרדב"ז כזמנו כותב שאין בנו ראויים לכך, וכל שכן בדורות שלנו.
  • הדדב"ז כותב בביאורו לרמב"ם פרק ד' הלכה י"א דלא עלתה בידם של חכמי צפת, אך אילו עמדו על דעתם ודנו דיני קנסות, לא היה שייך שהרדב"ז יכתוב ולא עלתה בידם. מכאן שבסופו של דבר הם לא דנו דיני קנסות. אחרת היה הדבר מפורסם ונזכר בבית יוסף ובשאר הפוסקים מהזמן ההוא ואח"כ, וגם היה הדבר נמשך.
  • כותב הטור (חושן משפט שפ"ט), שהשמיט דין זה וחזרה לתמותו, מפני שאין לנו סמוכין, וגם השו"ע השמיט דין זה,
  • וכן באבן העזר סימן קע"ז סעיף ב' כותב המחבר "והאידנה שאין לנו סמוכין", ואילו היה יושב ודן דיני קנסות, היה מבין הדבר בבית יוסף ובשולחן ערוך והיה מבאר טעמו ונימוקו ולא היו הדברים בסתר.
    • אבל כשהתבררה ההתנגדות של הרלב"ח, בפועל הסנהדרין לא קמה כי לא היתה הסכמה של כל חכמי ישראל והדברים לא יצאו אל הפועל, ולא מפני שחזרו בהם מכך שהדבר אפשרי, אלא שהתברר שהתהליך שהם ניסו לא הצליח, ולכן אין מכך ראיה שמרן סובר שהדבר לא אפשרי.
  • ולאור העובדה שמשכו ידיהם מלדון דיני קנסות, נשאר סמיכתם כשאר הסמיכות להוראה, וחשובות יותר מסתם סמיכה, שהרי היה על דעת שיהיו מוסמכים אף להושיבם בסנהדרין, והיה הדבר נחשב לחשיבות מיוחדת... אף שנתבטל הסמיכה לקנסות ולהיות מוסמך דאוריתא.
  • וההצעה המועלית במסמך הנוכחי אין מטרתה לא לדיני קנסות ומוסמך דאורייתא, אלא לעניין שיהיו מוסמכים אף להושיבם בסנהדרין לכשתקום, ובשלב זה למטרות שיפורטו להלן, וכפי התהליך שעשו רבי יעקב בירב ומרן, וכפי שגם החזו"א היה מאשר זאת, בהבנה שמדובר על סמיכה שחשובה יותר משאר סמיכה, ועל דעת שיהיו מוסמכים אף להושיבם בסנהדרין, וכפי שביאר החזו"א.
  • עוד כותב החזו"א, שיש הסומכים עוד את הדין של הרמב"ם, על פי מה שכתב הבית יוסף, לפרש לשון הרא"ש, שכתב "או אזמני' לדינא בא"י" (אם לא יפייס הנידון את בעל דינו), על פי דברי הרמב"ם. (כלומר, שהכוונה שיבואו לארץ ישראל להתדיין בפני בי"ד של סמוכים).
  • ואף אם נפרש כן, יש לאמר שאמרו זאת בדרך ספק, אם נכריע כן. (שאמנם יש בית דין של סמוכים).
  • אבל הדבר זר בכוונת הרא"ש, שאין בכגון זה ראוי לסתום.
  • והבית יוסף עצמו, סימן א' סעיף ה', כותב אופן גביית הקנס הוא בתפס, והביא תקנת הגאונים לכופו לפייס, ולא הזכיר הזמנה לדין בארץ ישראל.
  • ועוד, יש סומכים לשון הרשב"א, ולשון הרשב"א, כמו שהוא לפנינו, אין לו מובן, וזה לשונו: "אלא שאני תמיה דבזמנן לא היה סמוך בארץ, שאילו היה סמוך אף בחו"ל, נמי יגבו כו', אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב מן הסברא..."
  • וכותב החזו"א שאינו מובן, (א) כי בודאי היו מומחים בארץ ישראל ולא בבבל. (ב) אילו היה סמוך בחו"ל, היה דן דיני קנסות, אבל לא היה סמוך בחו"ל, והדבר לא מחייב שלא יהיה סמוך בארץ ישראל.
  • ובזמן רב יוסף עדיין היו סמוכין בארץ, ועדיין קידשו את החודש, ואז אין צורך להסכמת כל החכמים לחידוש הסמיכה, ואז לשון הרשב"א של התמיהה, הוא לא על זמן האמוראים, שאז עוד היתה להם סמיכה, אלא תמיהתו היא על מה שכתב הרמב"ם, שכתב שיעלה הנידון עם בעל דינו לארץ ישראל, אם לא יפייס אותו.
  • ואילו היה הדין שאין סמוכין דנים בחו"ל, לא היתה כאן קושיה על הרמב"ם, שדרכו לכתוב גם דין שאינו נהוג בימינו, אבל כשיש סמוך בחו"ל שדן דיני קנסות, לא יתכן שיוכרחו לעלות בארץ, אלא אם במקרה לא היו בחו"ל סמוכים, שהרי מן הדין, יש להוסיף בית דין של סמוכים גם בחו"ל. ולא היה לרמב"ם להזכיר מקרה שכבר עבר ולא ישוב עוד, שלעתיד לבוא, אם יהיו ישראל בחו"ל, ודאי יהיו ביניהם שופטים, שבזמן ביאת הגאולה מלאה הארץ דעה את ה' והכל יהיה על שלימות הראוי.
  • ולכן היתה לרשב"א תמיהה על לשון הרמב"ם, וסיים בדברי הרמב"ם, שאפשר שיוחזרו סמוכין קודם ביאת הגואל, ואף שלא הכריע רבנו הדבר, מכל מקום לא נמנע לכתוב דבר שאפשר וגם הוא דין המוזכר בגמרא.
  • ומה שכתב הרשב"א, ואף על פי שיש לעיין ממה שאמרו, כלומר, שהרמב"ם כתב מן הסברה, שאפשר לכל חכמי ישראל להסמיך, אף על פי שיש לעיין ממה שאמרו בגמרא, דאלמלא הוא בטלו דיני קנסות מישראל, ודחק הרמב"ם לפרשו, שהיו בטלות דיני קנסות משום הקושי לאסוף כל החכמים לחדש את הסמיכה, ועל זה כותב החזו"א שאינו פשוטו, והנה, מדברי הרשב"א, נראה שחושב את דברי הרמב"ם לדבר מחודש ובלתי מוכרע,
  • ואפשר שראה הרשב"א את דברי הרמב"ם בפירוש המשנה ולא את מה שכתב בפרק ד'... אבל הרשב"א היה מצוי בספרי הרמב"ם ובקי בהם, ולכן יש לפרשו כפירוש הראשון, דמה שכתב, ואף על פי שיש לעיין, היינו, אף על פי שראה הרמב"ם שיש לעיין, בכל זאת צידד כן.
    • כלומר המסקנה מדברי החזו"א, שהרשב"א סובר שהרמב"ם כתב את דבריו מסברא, שאמנם תחודש הסמיכה לפני ביאת גואל צדק, ולכן במקרה המפורט כותב הרמב"ם שבעלי הדין יבואו להתדיין לפני בית דין של סמוכים בארץ ישראל.
    • אבל ההצעה שאנו מציעים במסמך זה, הרי היא גם לפי דעת הרמב"ם, וגם לפי דעת הרדב"ז של סמוך מפי סמוך, וגם על פי דעת הבית יוסף על פי הבנת החזו"א שהסמיכה היא יותר מסמיכה רגילה לרבנות, שמשמעותה חכמים הראויים לשבת בסנהדרין, גם לפני חידושה בפועל.
    • ועדיין ברגע שיהיו לה סמכויות להחליט עבור כלל ישראל, הרי יש כאן תיקון גדול בע"ה, שמקרב את הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן, וכפי שהסברנו לעיל.
  • ומביא הרב אסי הלוי אבן יולי ראיות שהסמיכה היתה סמיכה לדון דיני קנסות, אך בפועל לא יכלו להשתמש בכך למעשה:
    • מרן הבית יוסף כן הזכיר סמוכים, בכמה מקומות בחושן משפט סימן א'. וכן במגיד מישרים סוף פרשת ויקרא כתוב שמסר נפשו על החזרת הסמיכה. וכן אילו מרן היה חוזר בו או מסתפק, איך היה האלשיך אחרי פטירתו חוזר וסומך את רבי חיים ויטאל,
    • ומביא את דברי יעקב משה טולדאנו, במכתב המובא בספר ציון במשפט תפדה עמ' שכ"ז, מדברי השו"ע, או"ח סימן תקע"ה, שכתב סדר תעניות, והוא שייך רק בסמוכין, כמבואר שם בבית יוסף.
    • וכן כתב רבי משה מטארני, שהסכימו רוב חכמי ישראל בארץ ישראל לסמיכה, והדבר נכתב עשר שנים לאחר הויכוח בין רלב"ח ור"י בירב. וזו תשובה גלויה למי שרצה להוכיח מדברי הרלב"ח שהרבה חזרו בהם.
    • ולכן נראה, שהמקומות שמבואר בבית יוסף שאין סמוכים, הוא מפני שגם בצפת הם לא פעלו כהרכב בית דין סמוכים, לדון דיני קנסות, מלקות וכו', ולא השתמשו בכך למעשה.
    • ועל זה כתב הרדב"ז "לא עלתה בידם", כי למעשה לא יצא הדבר לפועל, כי השלטון מנע זאת.
    • בגמרא, בדיני כפל מי יקבל, כתב הרא"ש, שהיא נ"מ גם היום שאין דנים דיני קנסות, אם תפס או אם הזמינו לדין בארץ ישראל, ותמה עליו הבית יוסף שהרי אין סמוכין היום? ויישב, שאפשר להימצא סמוכים על פי הרמב"ם והרשב"א, שאם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל ניתן לחדש את הסמיכה. ועל זה למד החזו"א שה"אפשר" שהוא מסופק בעצם הדין, ולא מסופק האם ביאור זה נכון בדברי הרא"ש. אבל, היות והבית יוסף שם, בהביאו את הרמב"ם, משמיט את הסיום "והדבר צריך הכרע", ומסיים "וכבר כתב כיוצ"ב הרשב"א", הרי שלומד שכן הוא הדין ברור. ועל כן, לשון "אפשר" היא, שאפשר שלכך כיוון הרא"ש, היות והבית יוסף מדבר על זמן הרא"ש, שלא הסמיכו, ולכן כותב, שמא הרא"ש עומד בשיטת הרמב"ם, שאפשר לחדש את הסמיכה.
    • ולדברי מרן בבית יוסף, על הטור, שנוהגים באשכנז ללקות בערב כיפור, וכותב שם הבית יוסף, "ואף על פי שאין לנו דיינים סמוכים כדי ללקות בפניהם" וכו', ואם כן, דבריו חוזרים על הרא"ש והטור, שבמקומם אין סמוכים, ואין מכך ראיה על מקומו וזמנו של הבית יוסף.
    • או, כותב הרב אסי הלוי, אפשר לומר בדרך פשוטה יותר, שגם בצפת לא פעל בפועל בית דין של סמוכים. ודברי הכסף משנה, שמבואר בו שלמד שהרמב"ם נשאר בספק בדין זה: או שעל כך כתב בבירור שבפירוש המשניות הרמב"ם סמך על המפורש, או שכיוון שהשאיר זאת להכרעה, הרי שיכולים הדורות הבאים להכריע, וחכמי צפת הכריעו, או שסמך על הרשב"א שסבר להתיר, כפי שהביאו בבית יוסף חושן משפט סימן רצ"ה. ועוד ביאר שם, שכן אפשר שהיא דעת הרא"ש. או שדברי הכסף משנה שם לא לעניין הלכה למעשה אלא לפי שעה. או שנכתבו בשנים קדמוניות.
    • ולגבי ההשערה, שהסמיכה המשיכה להוראה ולא לסמוכין, כותב הרב אסי הלוי, שהרי מפורש בשות מהרי"ט שכתב על עצמו שהוא נסמך, ואמרו עליו רבי, וסמוך יתקרי להלקות בדין התורה ולדון ולהורות בכל התורה, עכ"ל. הנה, להדיא שסכמו אותו להלקות, ולא רק לכבוד. וגם מחלק שם בדבריו בין סמיכתם שהיא סמיכה גמורה, לבין רבני חו"ל שנוהגים סמיכה להוראה ואין לכך דין סמוכים. הרי שמפורש שהיו סמוכים גמורים.
    • וכן נראה נוסח ההסמכה שהסמיך האלשיך את רבי חיים ויטאל (הובא בארץ חיים סתהון ריש חו"מ ): "מהכח אשר חנן ה' אותי הצעיר להוסמך ע"י מהר"ר יוסף קארו זלה"ה, סמכתי אני את החכם השלם החסיד המקובל ה"ה רבי חיים ויטאל נ"י, ולראיה בידו שיורה יורה ידין ידין ככל דין מוסמך". ואי הוי להוראה בלבד, מדוע נזקק לדבריו שכוחו הוא מתוך שהוא סמוך, גם כפילות הלשונות וההדגשת ההסמכה, מורה דעסקינן בסמוכין ממש.
    • וכן מבואר מלשון קבלת הסמוכים האחרים שלא לסמוך סמיכה חדשה ללא הסכמת מהר"י בי רב השני (הובא לשונם גם בארץ חיים שם) וז"ל, אנחנו הח"מ המוסמכים מפי הרב המוסמך מהר"ר יעקב בי רב נ"י (הוא נכד המהר"י בי רב) כאשר כתב: "קבלנו עלינו שבכל ימי הרב רבי יעקב המוסמך, לא נוכל להסמיך שום אדם, כי אם בחבורת הרב המוסמך. ואם נמשוך שום אדם שלא בחבורתו, הרי הסמיכה ההיא בטילה ואין בה ממש. וקבלה זו קבלנו עלינו בביטוי שפתים ממש, יום ששי ב"ך יברך ישראל לחודש מנחם וקיים. ותחת חתומים, משה גלאנטי, אלעזר אזכרי, משה בי רב. אברהם גבריאל. יו"ט צהלון חייא רופא, יעקב אבולעפיה". ולשונם הכפול והמשולש "סמיכה", א"א לדחוק שהכוונה סמיכה להוראה ולא לסמוכין, שלשם מה הדגישו זאת שוב ושוב.
    • ואמנם, כותב הרב אסי הלוי, שכל העוסקים בסוגית הסמיכה, הבינו שהסמוכים המאוחרים היו סמוכים באמת ובתמים, ולא רק שם מושאל.
    • ומכל מקום, על אופן הבנת דברי הרמב"ם, כותב הרב עידן בהרחבה בספר ציון במשפט תפדה45 סימן ד, שכולו נסוב על כך, והביא עוד אחרונים רבים שלמדו בבית יוסף, דברירא ליה מילתא.
    • עד כאן מדברי הרב אסי הלוי אבן יולי.
  • ובכל מקרה, גם אם נאמר שהסמוכים בשיטה זו הם לכבוד, הרי ניתן לחדש זאת, כדי לפתור כל מיני מבוכות שצצו, ובינתיים בלי לדון דיני קנסות ומלקות, וכפי שהזכרנו, ואז הדבר לכל הדעות וגם על פי הבנת החזו"א.
נחזור להצעת הרב מיימון ולהמשך ההתנגדויות עליה:
  • הרב יצחק זאב סולוביצ'יק התנגד ליוזמה של הרב מיימון, והתנגדותו היתה על רק זאת, שכדי לחדש את הסמיכה נדרשת הסכמה של כל חכמי ארץ ישראל, או לפחות החלטה בהסכמת רוב חכמי ארץ ישראל, כך שיוזמה סגורה של חלק מהחכמים אינה עונה על הדרישה ההלכתית.
  • הרב יצחק הרצוג, רבה הראשי של ישראל, התנגד אף הוא ליוזמה מסיבות הלכתיות, בשל הקושי לעמוד במשמעות המעשית של סנהדרין, בעידן הנוכחי, והן מהחשש שהמדינה תעשה שימוש בכלי הזה לכפיית עמדותיה. כמו כן, חשש הרב הרצוג שגוף חדש כזה עלול לעקוף ולפגוע במעמדה של הרבנות הראשית לישראל.
  • אך גם בהינתן כל ההסתייגויות של הרב סולוביציק והרב הרצוג, אם הסנהדרין קמה בהסכמה של כל (או הכרעת רוב בהתכנסות של כל) חכמי ארץ ישראל, הרי אין את הבעיה ממנה חשש הרב סולוביצ'יק. וכמו כן, אם ממנים חברי סנהדרין על פי כל כללי הפסיקה, ומטרותיה מוגדרות כמפורט להלן, הרי אין בה כדי להיות צינור לכפיית דעות זרות, וגם לא כדי לפגוע במעמד הרבנות הראשית לישראל, אלא להיפך, יש בה כלי משלים, שמטרותיו מוגדרות היטב, לכסות תחומים שלמים שאין להם כיסוי כרגע, והרבנות הראשית לא עוסקת בהם כלל.
  • והמסקנה למעשה מהדיון על ניסיונו של הרב מיימון לחדש את הסמיכה ועל ההתנגדויות ליוזמה זו, היא שניתן להגדיר את הסמיכה כחכמים שראויים לשבת בסנהדרין לכשתקום, ובהסכמת כל רבני ארץ ישראל, ואז הדבר הוא גם מתאים לדעת החזו"א על דברי הרמ"א.

    נסיון נוסף להקים סנהדרין בידי אגודת "השיבה שופטינו".
    • בשנת 2002 הוקמה עמותה בשם "אגודת השיבה שופטינו לכינון בית הדין הגדול", שפעלה לחידוש הסמיכה.
    • על פי דברי הרב דב לבנוני באתר הסנהדרין החדשה, חולקו 50,000 עותקים של עלון מפורט בין 4,500 מרכזים יהודיים בישראל, המתארים כי עומדת להתקיים הצבעה של סמוך ראשון, יחד עם פרטי הקשר של "ועד המכונן לסנהדרין".
    • האגודה גם פנתה לשבע מאות רבנים באופן אישי או במכתב כתוב.
    • הוחתמו 250 רבנים על המוכנות להקמת המועצה, והרוב לא הגיבו.
    • הארגון ספר את אלו שהגיבו כ"רוב", והתעלם מהקולות שהתעלמו ולא הגיבו כלל.
    על פי התיעוד המובא ע"י הרב אסי הלוי:
    • הרב צבי עידן, מחבר ספר ציון במשפט תפדה, והרב דוב לבנוני, מחבר ספר המקדש בירושלים, היו מתייעצים בנושא עם הרב זלמן נחמיה גולדברג.
    • הרב עידן שאל את מרן רב עובדיה יוסף על הגאון רבי משה הלברשטם (זצ"ל, בעל שו"ת דברי משה מהעדה החרדית) האם ראוי להיות סמוך ראשון, והשיבו לחיוב, וגם שאל כן להגרי"ש אלשיב והשיבו "ראוי וראוי". ולהצעתם שהוא יהיה נשיא ביה"ד, השיב בשלילה, ושלבקשתם ברכה להקמת בי"ד של ע"א, אמר "שיהיה ברכה והצלחה".
    • בכ"ב ניסן תשס"ד באו לרב הלברשטם והודיעו לו שהוא נמצא ראוי להיות סמוך הן ע"י מרן הרב עובדיה יוסף, והן ע"י הגרי"ש אלישיב, והרב הלברשטאם הביע הסכמתו להיות סמוך ראשון, ובאותו מעמד הסמיך את הרב דוב לבנוני.
    • בי"ד באב תשס"ד נעשתה אספה בירושלים בראשות הגאון רבי שלמה בן שמעון באולם קפלן בירושלים, אולם הרב בן שמעון נמנע מלהתקדם ולמנות את הסנהדרין.
    • לאחר שקיבל הרב הלברשטאם את הסמיכה הוא סמך את הרב דב לבנוני לסמוך השני.
    • הרב לבנוני חזר וסמך את הרב צבי עידאן ועוד מאתים רבנים.

    • ב-2004 התכנסו 71 רבני הסנהדרין בבית כנסת עץ חיים אבולעפיא בטבריה, להקמת הסנהדרין.
    • בין הרבנים החברים בסנהדרין החדשה נמנו הרב דב לבנוני, הרב מאיר מאזוז, הרב ישראל אריאל, הרב עדין אבן ישראל, הרב יואל שוורץ, הרב שלמה בן שמעון, הרב יעקב פרץ, פרופסור הלל ויס, הרב מרדכי אליהו, הרב שמואל אליהו, ד"ר אמנון חבר, פרופסור מרדכי כסלו, הרב דב שטיין, רב יהודה אלחנן אדרי, הרב ישי באבד, הרב צבי עידאן, הרב נחמן כהנא, הרב חיים ריצ'מן, הרב יוסף דיין (אנ'), יהודה גליק, דוד בר חיים, הרב מיכאל שלמה בר רון, הרב ישעיהו הולנדר, הרב בן אברהמסון, הרב דניאל סטבסקי, הרב מאיר הלוי, אראל סגל הלוי, הרב רועי זאגא, הרב בועז מלט והרב נדב סופי.
    • הרב צבי עידאן מונה לנשיא זמני עד למינויו של הרב עדין אבן ישראל כשנה אחר כך.
    • הרב יואל שוורץ מונה לתפקיד אב בית הדין לאחר שהרב שלמה בן שמעון והרב מאיר מאזוז סירבו לקבל על עצמם את תפקיד אב בית דין וסגן אב בית דין.
    • פרופסור הלל וייס מונה לדובר הסנהדרין והרב דב שטיין מונה למזכיר.

    • אמנם הרעיון התבסס על התהליך שתיאר הרמב"ם, אך ביוזמה זו לא היו שותפים רוב חכמי ישראל, ולכן התנאי של הסכמת כולם, לא מתקיים כאן.
    • ובפועל, גוף רבנים זה לא התקבל כסנהדרין מחודשת, אלא כגוף ארגון המקבל החלטות, בעיקר בנושאים מדיניים.

    • הקמת התנועה להקמת הסנהדרין החדשה, הובילה גם לקולות התנגדות מצד רבנים בישראל, אשר קראו שלא לקיים את הנחיות התנועה.
    ומוסיף הרב אסי הלוי:
    • רוב הסמוכים לא הסכימו שיפורסמו שמותיהם, מפני שיקוליהם האישיים.
    • אחר זמן רבים יצאו מחברותם, כשכיון הסנהדרין הלך ונהיה ימני קיצוני, כניסה להר הבית, הקרבת קורבנות וכדו', וכך גם הרב עדין שטיינזלץ פרש.
    • כיום, תשפ"ב עדיין הסנהדרין הנ"ל קיים באיזה הרכב, בעריכת כנס שנתי, ומפירסום פסקים, כגון הם תקעו בשופר בר"ה שחל בשבת במושב הסנהדרין, ורוב חבריהם שייכים לחוג המזרחי. ע"כ.
    אבל כותב הרב אסי הלוי על התהליך הנ"ל את הביקורת הבאה:
    • חידוש הסמיכה בדרך הנזכרת הינו תמוה עד מאוד: אין כאן הסכמת רוב חכמי ישראל לכל הפחות למינוי הרב הלברשטאם, ותנאי זה הוא לעיכובא, גם על פי הדעות המאפשרות זאת, קל וחומר לסוברים שנדרשים שיהיו כל חכמי ישראל, וקל וחומר לסוברים שכלל לא ניתן להקים משום הספק אצל הרמב"ם.
    • וגם לו היה מינוי הסמוך הראשון בר תוקף, אין כאן תוקף הלכתי של סנהדרין שצריך להיות ברצון העם.
    • ק"ו כשהרבנים הסמוכים חסויים ובכוונה מסתירים זאת, איך שייך מינוי של העם שאינו יודע מי הם ושהם פועלים, ובפרט בזמן שקיימים בתי דינים הקבועים בעיר, ומפורסמים ומקובלים על הציבור, ואליהם באים כולם לדין, ממילא בי"ד סודי זה אין לו תוקף וסמכות הלכתית אף לו היו כולם סמוכים לעד לעולם.
    • הרב אסי הלוי בירר אצל הרב אמיר קריספל שליט"א שהיה משב"ק של מרן הרב עובדיה זצ"ל ואמר שהדברים הנ"ל אינם נכונים בתכלית, היות והרב עובדיה עמד מנגד חידוש הסנהדרין לחלוטין.
    • גם ההסכמות שקיבל הרב עידן על ספרו ציון במשפט תפדה, הן על הספר עצמו, ולא על התהליך שהיה:
    • ובפרט, בהסכמת הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, כתב שדברי הספר הם הלכתא למשיחא, שהיום בעוה"ר ירד מצב התורה והדת והמדע ואין יכולין להכריע בענין זה. ונדפס גם בספרו שו"ת שמש ומגן.
    • גם הגאון רבי שריה דבליצקי כתב בהסכמתו, שחשוב להדפיס ספר נחמד זה, שע"י הלימוד והעיון בו, אפשר יהיה לקבל תמונה ברורה ולהסיק מסקנות למעשה בנושא רם ונישא זה, בכדי שבבוא יום הגאולה השלימה בב"א, נהיה מוכנים לקיום דבר זה, דעד אז כל בר דעת יודע ומבין כי אין הדבר ניתן לקיום למעשה מחמת כמה וכמה טעמים שאכ"מ לפרטם. עכ"ל.
    • אומנם בהסכמת הרה"ג יואל שוורץ מצדד בעדו (והוא כאמור לעיל מן הנמנים לסנהדרין) וכן בהסכמת הגאון רבי נסים כהן נכד לבעל השואל ונשאל, שמח בחידוש הסמיכה, וכן בהסכמת הגאון רבי חזקיה חדאד מחבר שו"ת דברי חזקיה מזקני רבני ג'רבא, שם בראש ההסכמה כתוב שהוא הראשון שחתם על חידוש הסמיכה, ושם בהסמכה כתב, מי יתן והיה שיקום הסנהדרין, ע"ש.
    • ועוד מן המשבחים בהסכמות שם הם הרה"ג יעקב פרץ מנוה יעקב, (שגם הוא מחברי הסנהדרין בטבריה בכח תשרי תשס"ה), והרה"ג משה צוריאל משגיח בישיבת שעלבים, שם כתב, שאין מקום לפקפק בצורך הענין. וכל טענותיהם של הרלב"ח ורדב"ז ועד לחזון איש, כל שאלותיהם תורצו אחת לאחת. ומי שעדיין בכל זאת מתעקש, פליאה נשגבה ממני לא אוכל לה. ושהצורך בסנהדרין רב הוא לסילוק המחלוקות שבין העדות, ושבתוכם, ולפסיקת ההלכה, הן בכל דין ודין הדעות רבות והספרים רבים, ומי יוכל להיכנס בעובי הקורה לעיין בכל דין באריכות הדברים וכו'. ע"כ.

      • המסקנה מכל הנ"ל היא, שאמנם אם פועלים על פי הכרעת חכמי צפת ובפרט מרן הבית יוסף את דברי הרמב"ם, ניתן לחדש את הסמיכה, אך בתנאים מסוימים מאוד, שלא התקיימו ע"י הנסיון הנ"ל להקים את הסנהדרין, כי לא היתה התכנסות של כל חכמי ישראל, ולא היתה הסכמה של כל חכמי ישראל, וגם לא היתה הסכמה של רובם, וגם לא קבלה של עם ישראל, לתהליך שהתבצע.
      • אלא צריך תהליך שיהיה איטי יותר, מוסכם יותר, ועונה על כל הדעות בהלכה, עד כמה שאפשר, ומתוך הבנה שהדברים הכרחיים לדורנו, ויפה שעה אחת קודם.
    מסקנה למעשה
    אפרט לענ"ד כמה נקודות ויהי רצון ויהיו הדברים לתועלת:
    • לצורך הגאולה נדרשת סנהדרין, ולצורך חידוש הסנהדרין נדרש חידוש הסמיכה.
    • גם לפי הדעה שנמצא סמוך מפי סמוך מעשרת השבטים (הרדב"ז), הרי יתכן שניתן לראות בקייסים באתיופיה "סמוך מפי סמוך" שהרי היו נוהגים בקידוש החודש עד עלייתם ארצה, ורק בדור הנוכחי עוד הם כאן, ובניהם וצאצאיהם ושאר רבני העדה כבר אינם סמוכים על ידם, ולכן גם על פי דעה זו, עכשיו העת לפעול.
    • וגם לפי שיבוא אליהו הנביא, הוא עצמו יהיה סמוך ויוכל לסמוך אחרים, הרי בלי סנהדרין שתקבל אותו, תקום גם על אליהו הנביא מחלוקת, וחלק מעם ישראל ידחו אותו, וכולם מבינים שדברי אלו מדויקים, מרוב צרות הגלויות שעברנו ומרוב ספקות שגם נגד קדושי עליון קמה מחלוקת כשאין סנהדרין שתכריע, ואין זקנים שיקבלוהו, ואפילו את משה רבינו, קיבלו זקני ישראל כשהוא קיבל עליו את השליחות, משמע, בשביל שדברי הנביא יתקבלו, מוכרח מנגנון של זקנים, אחרת זה עצמו גורם מחלוקת, ולא גאולה.
    • והמנגנון של חידוש הסמיכה בידי חכמי ישראל, הוא המנגנון שמפרט הרמב"ם בהלכות סנהדרין, והוא מאפשר חידוש הסמיכה באמצעות הסכמת כל חכמי ארץ ישראל (או לכל הפחות רוב מכל חכמי ישראל).
    • הניסיון המשמעותי ביותר לחידוש הסנהדרין היה של רבי יעקב בירב, בדורו של רבי יוסף קארו.

    הניסיון לא צלח, עקב העובדה שרבנים חשובים חלקו עליהם: הרדב"ז והרלב"ח:
    • הטיעונים העיקריים היו: (א) הסמיכה לא נעשתה בידיעת ובהסכמת כל חכמי ארץ ישראל, (ב) הואיל ואמור להיות קיים לכאורה מנגנון טבעי, לא נסי, של חידוש הסנהדרין באמצעות סמיכה של עשרת השבטים שלא פסקה, ולכן כן יש אפשרות טבעית להגיע לכך, ואין אנו נדרשים לנימוק של הרמב"ם, שאומר שמוכרחים לאפשר חידוש סנהדרין מחדש, כיוון שסנהדרין צריכה להתחדש לפני הגאולה. (ג) מנגנונים אפשריים נוספים הם מעשה נסים, כמו באמצעות אליהו הנביא או אחרי התגלות מלך המשיח, אך אפשרויות אלו הן מסתמכות על הנס, ומנוגדות לאפשרות של גאולה בדרך הטבע. (ד) החזו"א סובר שסמיכה זו, מטרתה היתה לשם כבוד, כדי להראות מי ראויים לשבת בסנהדרין לכשתקום.
    • גם בדורות האחרונים, עם קום המדינה, קמה יוזמה להקמת הסנהדרין, על ידי הרב צבי מקובסקי, ובהמשך על ידי הרב יהודה ליב מימון.
    • לרעיונות אלו קמו מתנגדים, בעיקר סביב סביב ההתנגדות של הרלב"ז והרלב"ח, אך גם בגלל החשש שמא מטרת המייסדים היא לאומית, כדי להראות כאילו הגענו אל הגאולה, ולהשתמש במוסד זה להכשיר דברים שאינם על פי מסורת הדורות.
    • אך בימינו (תשפ"ה), הקמת הסנהדרין היא חיונית, מסיבות מעשיות, כדי לקיים את התורה שקיבלנו מסיני וכדי לאפשר בע"ה הגעה לגאולה.
    • והמטרה היא להגיע למנגנון של חידוש הסמיכה, שיסכימו עליו כל גדולי הדורות הקודמים, מהרמב"ם ועד הרבי, מרבי יעקב בירב ורבי יוסף קארו ועד הרדב"ז וגם הרלב"ח,

    ולהלן מנגנון שיכול בס"ד לאפשר זאת:
    • למעשה, הקהילה היחידה בעולם בה המשיכו לקדש את החודש במשך כל הדורות, היא קהילת ביתא ישראל באתיופיה, שהם על פי הרדב"ז צאצאי שבט דן, אותם בעצם חיפש רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א, אך לא עלתה בידו.
    • למיטב ידיעתי, כיום עדיין יש קייסים שעלו לארץ מקהילה זו, והיו חלק מהחכמים שקידשו את החודש.
    • ואמנם לא היתה בידם תורה שבעל פה, בגלל הניתוק של אלפי שנות גלות.
    • אבל כן היתה להם מערכת הסמיכה ומערכת קידוש החודשים, שזה מה שאבד בהעדר הסמיכה, וכפי שכתב הרמב"ן, והבאנו לעיל.
    • אין שום היתכנות שנגלה קהילה אחרת של עשרת השבטים שכן מכירה את התורה שבע"פ ונוהגת לפיה, וכן יש להם סמיכה, הואיל ואילו היה בידיהם פסיקותיהם של חכמי ישראל לדורותיהם, היו גם קהילות ישראל יודעות על קיומם, והיינו יודעים שיש להם סמיכה.
    • ומצד שני קהילה זו נדרשה לעבור גיור לחומרה, כך שהם ספק גרים, אך גם כל קהילה אחרת של עשרת השבטים שהיו נידחים ואולי תימצא, תידרש לגיור כזה, הואיל וכל קהילה כזו, אין בידיה את התורה שבעל פה, וגם המסורת שהיתה נהוגה בימי בית ראשון, אולי תהיה רופפת יותר בידיה, ולכן כבר אין היתכנות שנמצא קהילה של עשרת השבטים שלא תידרש לגיור לחומרה על פי פסיקת רבנן.

    אבל אפשר בס"ד לנהוג באופן הבא:
    • להתאחד כל חכמי ישראל בארץ ישראל: אפשר באמצעים הטכנולוגיים של היום לקבל הסכמה של כולם ביחד.
    • לבחור שלושה הקייסים של העדה של ביתא ישראל, שהם גדלו והוסמכו באתיופיה, ושהם חיים ומנהיגים את עדתם בארץ ישראל, ושהם בקיאים וחכמים גם בתורה שבעל פה שבארץ ישראל.
    • ובנוסף, לקחת את שלושה הראשונים לציון שליט"א, שגם לראשונים לציון יש סמכות של מרא דאתרא דארץ ישראל דהיום.
    • הואיל והיתה שרשרת רבנים מבוססת בארץ ישראל, מעת חידוש הסמיכה, בידי רבי יעקב בירב שסמך את רבי יוסף קארו, ורבי יוסף קארו סמך את רבי משה גאלנטי הזקן, ובנו היה רבי יהונתן גאלנטי, ובנו של רבי יהונתן הוא רבי משה גאלנטי השני, והוא הראשון שמונה לתפקיד הראשון לציון בארץ ישראל, וממנו ועד היום היתה שושלת של ראשונים לציון שקיבלו איש מאת רבו, והפוסקים כולם על פי רבי יוסף קארו, מרן הבית יוסף, דור אחר דור, כאשר מרן נסמך ע"י רבי יעקב בירב ומסר נפשו על הסמיכה.
    • לכן אמנם אין כאן סמיכה בפועל דור אחר דור, אבל כן יש כאן מסורת מדור לדור של ראשונים לציון, החל מהדור שבו עדיין היו סמוכים מהתקופה הנ"ל.
    • ובנוסף, לבחור שלושה כהנים תלמידי חכמים מובהקים, שיודעים את כל התורה כולה, ושהם כהנים מיוחסים עם שושלת יוחסין עד לימי בית המקדש (יש שושלות כהנים כאלו), וכן כסניף עברו בדיקה גנטית לוודא שיש להם את "גן הכהנים".
    • וכלל חכמי ישראל יסמכו כולם את כל אחד מתשעת תלמידי החכמים, שלושת הקייסים ושלושת הכהנים ושלושת הראשונים לציון.
    • כל אחד מתשעת תלמידי החכמים יוסמך על ידי כלל חכמי ישראל.

    • ובנוסף, כל שלשה (שלושת הקייסים, שלושת הכהנים, שלושת הראשונים לציון) יסמכו את ששת הרבנים הנוספים.
    • ומעכשיו והלאה, יש לנו בית דין של שלושה כהנים מיוחסים, שהם סמוכים לפי דעות שונות, ויוכלו לסמוך רבנים נוספים, על פי כללי ההלכה וכפי שנפסק ע"י הרמב"ם.
    • ויוכלו להכריע על ספרי התורה, ויוכלו להכריע על נביאי אמת ונביאי שקר, אבל בשלב זה לא ידונו בדיני קנסות וגם לא בדיני מלקות, וכדי לצאת דעת החזו"א.
    • וחכמים אלו יוכלו להתכנס ולקבל החלטות שכל עם ישראל כפוף להן.

    • ואם יהיה תלמיד חכם בארץ ישראל יסרב לכך, עדיין יש מצב כאן שחכמי ישראל בארץ ישראל החליטו על פי רוב, ועל פי ההבנה מדברי הרמב"ם כפי שהבינו אותם רבי יעקב בירב ורבי יוסף קארו ותלמידיהם.
    • ואם טוענים שנדרשת סמיכה מדור לדור ממשה רבינו וללא הפסקה, וכפי שביקש הרדב"ז, הרי הסמיכה מדור לדור אצל בני דן אנשי ביתא ישראל, אמנם הם לא ידעו על גזרות ופסיקות חז"ל, ואמנם העולים עצמם עברו גיור לחומרה, אבל זו העדה היחידה שלא פסקה אצלה מסורת קידוש החודשים [31] כלומר, רק אצלם יש סמיכה, ולכן רק הם יכולים לחדשה.
    • אמנם, זה על פי דעת הרדב"ז, ואילו על פי דעות אחרות הרי הם נדרשו לגיור לחומרה, ולכן אחרי שנסמכו שלושה תלמידי חכמים כהנים מיוחסים גם בידי שלושת הקייסים הסמוכים וגם בידי כלל חכמי ישראל, הרי סנהדרין שנרצה להכריע על פיה, תצטרך להיות מורכבת מתלמידי חכמים שלא עברו גיור, וגם לא גיור לחומרה.
    • ולכאורה, זה הפתרון היחיד האפשרי שהוא בר יישום, ושיוצא ידי כל הדעות, גם של רבי יעקב בירב ורבי יוסף קארו, גם של הרמב"ם, גם של הרדב"ז, וגם של הרלב"ח.
    • כי אם מחפשים דווקא קהילה שהמשיכו לעבר את החודש על ימינו, הרי היחידה שיש לנו היא ביתא ישראל, וניקח את הסמוכים שלה, והם יסמכו אחרים.
    • ואם אומרים שאנשי ביתא ישראל הם בחזקת גרים, הרי שאין בידינו שום קהילה, וגם לא יכולה להימצא שום קהילה, שיש בה סמוכים מדור לדור, וכדי לא לחכות לנס, וכדי להציל את בני ישראל מפני ספרי תורה פסולים (כמפורט להלן) הרי עלינו לפעול על פי ההיתר של הרמב"ם, ובסיס הטענה עליה חלק הרדב"ז יורד, כי אין דרך טבעית אחרת, שלא בדרך נס, לסמוך חכמים, שלא על ידי אתחול מחדש של הסמיכה על פי היתר הרמב"ם, ואזי שלושת הכהנים המיוחסים הרי הם סמוכים גם לפי הרמב"ם וגם לפי הרדב"ז.
    • ובסיס הסיבה שבגללה חלק הרלב"ח על ר' יעקב בירב, כבר לא תקף, כפי שהסביר הרב צבי מקובסקי בספרו.
    • וגם בסיס הטענה של התוספות יו"ט יורד, שדוחה את הראיה על כך שכדי לחדש את הסמיכה לפני משיח מוכרחים מנגנון של חכמי ישראל, וכותב שאליהו הנביא צפוי לבוא לפני ביאת המשיח, והוא סמוך בלי ספק ויכול לסמוך בצרוף שניים, הרי בלי סנהדרין גם כלפי אליהו הנביא לכשיתגלה במהרה בימינו אמן, עלולה לצמוח מחלוקת, אלא חלק יקבל וחלק ידחה, מרוב צרות הגלות, ולכן מוכרח מנגנון כזה שיקבל את אליהו הנביא ויאשר את דבריו.
    • ולכן זו הדרך היחידה לחדש את הסמיכה, על מנת לקיים את ההשתדלות הנדרשת לנו, ולפתוח פתח כחודו של מחט בכדי לקיים את מצוות התורה, שאחרת, במצב הנוכחי, הרבה ספרי התורה הם בחזקת פסולים וכפי שנפרט בהמשך, וכדי להסדיר זאת מוכרחים החלטה שתחייב את כלל ישראל.
    • ואין בכך דחיקת הקץ אלא הוראת שעה שהיא הכרחית לשם קיום רצון ה'.
    • והיא גם התערותא דלתתא היחידה האפשרות להקמת הסנהדרין.
    • וגם היא בחלון הזדמנויות צר, שהכרח בס"ד להשתמש בו, שהרי אסור לסמוך על הנס.
    • ואין לכך שום קשר לשום קבוצה מדינית, פוליטית, או אחרת, אלא הדבר הכרחי לכלל ישראל כדי לקיים את מצוות התורה, כפי שה' ציווה עלינו, והזמן דחוק.

    • אבל אחר חידוש הסמיכה, יתכן ויהיה מקום במשך כמה שנים לפעול רק בסוגיות שאינן דורשות בית דין של סמוכים.
    • כלומר, שהדור הראשון של הסמוכים, יפסוק רק בסוגיות הדורשות הכרעה של גדולי ישראל ואינן דורשות בית דין של סמוכים, גון: הכרעות הלכתיות על ספרי תורה, ציצית, פיקוח על נביאים, ועוד, זאת מכיוון שאין לנו וודאות לגבי היחוס של תלמידי החכמים שנסמכו, עד שאפשר לאמת זאת ברוח הקודש, וזאת, עד שתשוב הנבואה לתוקפה.
    • ואחרי שתשוב הנבואה לתוקפה, אז יהיה אפשר לוודא את ייחוס הסמוכים על פי רוח הקודש, ואז הסמוכים של הדור הראשון יוכלו לסמוך את הסמוכים של הדור השני על פי הייחוס שלהם ברוח הקודש על פי דברי הנביאים, או על פי מה שה' יאמר לנביאים לגבי אופן הכרעת היחוס הנדרש,
    • וכדברי הרמב"ם, שמלך המשיח כשתתיישב ממלכתו, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, אך איך וכיצד, נוכל לדעת רק כאשר תשוב רוח הקודש לאיתנה, וניתן יהיה לבדוק את הדברים באופן מוחשי, כמו שהיינו רואים בין חוט לבן לחוט שני, ובלי פקפוק ושאלות.
    • אבל נדרשת סנהדרין של דור ראשון, כדי לאמת את הנביאים,
    • ובכללם נביא שייבחר למלך מבית דוד, ולוודא שישמעו לדבריהם ובכך בעצם לאפשר זאת הלכה למעשה.
    • ואז סמוכי הדור השני, שייחוסם אומת על ידי רוח הקודש, יוכלו להתאסף ולהיות סנהדרין שתוכל להכריע גם בקידוש החודש, גם בעיבור השנה, גם בדיני קנסות וגם בדיני נפשות,
    • וגם אפשר יהיה לעבוד בבית המקדש עם כהנים שהם מיוחסים על פי נבואה ועם הכרעות שאפשר יהיה להכריע על פי נבואה.
    וקיימת שאלה:
    • האם ניתן יהיה לעשות סנהדרין ולבנות את בית המקדש ולעבוד בבית המקדש בעידן של סמוכים מהדור הראשון,
    • או שיש להמתין לסנהדרין של חכמים סמוכים מהדור השני, שייחוסם אומת ברוח הקודש, ולהכרעה של נביאים על זיהוי המקומות בהר הבית, ואז לבנות את בית המקדש ולחדש את עבודת המקדש לאיתנה.
    • ויתכן שאפשר יהיה לחכות לקבל הכרעת נביא ברורה, אך קודם כל בכדי שיהיו נביאים שיוכלו לתת הכרעות אלו, הרי נדרשים למנגנון שיקבל אותם.
    • ולכן המפתחות לכל התהליך בס"ד נתונים בידי סמיכת הדור הראשון, שנסמך באופן שפורט לעיל, כי בלעדיו לא תתכן נבואה שתקבל תוקף, בהעדר מנגנון של פיקוח ובקרה עליהם, ובהעדר מנגנון שיאפשר לשמוע להם ולהקשיב לדבריהם, וכפי שפירטתי למעלה.

    • אסייג ואומר, שמה שכתבתי הוא בגדר "הצעה" בלבד, על מנת לאפשר הקמת סנהדרין באופן שיהיה מקובל על כלל חכמי ישראל לדורותיהם, והוא היחיד שאינו מסתמך על נסים גלויים,.
    • ויהי רצון שנזכה בקרוב ממש לקיום הנבואה: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

    מלכות בית דוד

    אחד מעיקרי האמונה הוא: אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.
    מיהו משיח? מתי יגיע? ומה ניתן לעשות על פי ההלכה כדי לקרב את ביאתו? זאת ננסה לבחון בפרק זה.

    ציורי תנ"ך/ המלך מעיין בספר התורה/ ציירה: אהובה קליין ©

    "וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו--לְמַעַן יִלְמַד,
    לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיו, לִשְׁמֹר אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת
    וְאֶת־הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם".

    [דברים י"ז, י"ט]

    דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק א'
    • כותב הרמב"ם : שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.
    • מינוי מלך קודם למלחמת עמלק
    • הכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית
    • אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד זקנים ועל פי נביא
    • אין מעמידין מלך מקהל גרים... אין מעמידין אשה במלכות
    • ואין מעמידין מלך ולא כהן גדול לא קצב ולא ספר ולא בלן ולא בורסי לא מפני שהן פסולין אלא הואיל ואומנותן נקלה העם מזלזלין בהן לעולם ומשיעשה במלאכה מאלו יום אחד נפסל.
    • כשמעמידין המלך, מושחין אותו בשמן המשחה
    • כיון שנמשח דוד, זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם.
    • נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה' הרי זה מלך וכל מצות המלכות נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד
    • אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון ואין ממנין אותן בירושלים לעולם אלא מלך ישראל מזרע דוד ואין מושחין אלא זרע דוד.
    • כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין.
    • ואין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן היתה שם מחלוקת או מלחמה מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת.

    מה ניתן להסיק מדברי הרמב"ם
    א. יש מצווה למנות מלך מישראל. בחירת המלך: על פי בי"ד של שבעים ואחת זקנים, ועל פי נביא. ומכאן ניתן להסיק שמינוי הסנהדרין והחזרת הנבואה קודמים למינוי המלך.
    ב. מינוי מלך קודם להכרתת עמלק והכרתת עמלק קודמת לבניית המקדש: ומכאן שמינוי מלך קודמת לבניין בית המקדש.
    ג. ניתן למנות מלך גם אם לא ידוע בודאות שהוא מבית דוד, אם הוא ממונה ע"י נביא שהעמיד אותו, ואז אין מושחים אותו בשמן המשחה אלא בשמן אפרסמון.
    ד. שמן האפרסמון מוכר היום בארץ , ודבר זה מאפשר לכאורה מינוי של מלך, על פי נביא וסנהדרין, ומשיחתו בשמן אפרסמון, שניתן להפיק אותו היום, עקב הסיבה שאין לנו שמן המשחה , וניתן למשוך מלך וכהן גדול גם בהעדר שמן המשחה [הרב יעקב אפשטיין, שמן המשחה - בימי משה ולדורות], וממילא, גם אם לא נדע בודאות שהמלך הנמשך הוא מבית דוד, הרי הוא נחשב מלך.
    ה. ולכן לכאורה, אחרי מינוי הסנהדרין ומינוי נביאים, יש לבחור מלך, שיש לו מסורת שהוא צאצא מבית דוד (אף על פי שאין הדבר ודאי), כאשר הבחירה על פי הסנהדרין ועל פי דברי נביא, ואפשר למשוח אותו בשמן אפרסמון, וממילא הוא נחשב כאחד ממלכי בית דוד הכשרים, ועצם המינוי הוא מצווה מדאוריתא של "שום תשום עליך מלך".
    התנאים למלך המשיח: דברי הרמב"ם, ומה ניתן להסיק מהם
    כותב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א :
    המלך המשיח עתיד לעמוד:
    א. ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה,
    ב. ובונה מקדש
    ג. ומקבץ נדחי ישראל.
    ד. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם:
    ה. מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות, ככל מִצְוָתָן האמורה בתורה...

    ומצד שני:
    ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח.
    אם עשה והצליח, ונצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי.
    ואם לא הצליח עד כה, או נהרג – בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים,
    מכאן אנו לומדים שכשתחזרו בע"ה שושלת המלוכה, ויקומו מלכים שיפעלו להשגת המטרות האלו, אם יקום מלך מבית דוד, שבימיו יושלמו כל המטלות, כולל בניית בית המקדש, קיבוץ נדחי ישראל, וניצחון על כל האומות: הרי המלך הזה הוא מלך המשיח. ועד שאין מלך שעמד בכל המטלות הללו, אין לנו מלך משיח.

    בית המקדש

    מבין כל תהליכי הגאולה, ניתן לומר שהתהליך העיקרי שחסר לכל אחד ואחת מאיתנו בחיי היום יום, ועוד לא התקדמנו בו דבר, הוא התהליך של בניין בית המקדש, החזרת השכינה למקומה, והחזרת סדר העבודה לירושלים.
    בניגוד לתחומים אחרים, כמו קיבוץ גלויות, שרבים מאיתנו כבר חיים בארץ הקודש, ומדברים בלשון הקודש, וגם שעבוד מלכויות אינו כמו בעבר, ויש שלטון של יהודים, אמנם לא השלטון שאנו מצפים לו אך ניתן לומר שבצעדים ספורים ניתן להגיע לשלטון שאנו מצפים לו בסיעתא דשמיא (החלפת הבג"צ בסנהדרין, וחזרה בתשובה של כל מקבלי ההחלטות עם כל עם ישראל), הרי בנושא של בית מקדש, עדיין אנחנו בחורבן.
    עדיין ביתנו שומם, עדיין שועלים מהלכים בו, עדיין אין בידינו לעלות אליו, עדיין לא נבנה בית לה', ועדיין אין בידינו להקריב שום סוג של קורבנות.
    ואפילו תרומות ומעשרות והפרשת חלה, איננו יכולים לתת לכהנים ולויים, אלא רק לעשר באופן סמלי. ואפילו אין אנשים שמוגדרים כטהורים לגמרי מטומאת מת, כיוון שאין אנשים ששהו כל חייהם במקומות שהם בוודאות טהורים מטומאת התהום.
    וכאן מצד אחד, הרינו כאנוסים, הרי אין באפשרותנו לבנות כרגע את בית המקדש, גם מהצד הבטחוני, שהדבר מסוכן מבחינה בטחונית , וגם מהצד ההלכתי, שאין וודאות מוחלטת בדבר האזורים השונים, המיקום המדויק של המזבח, והמיקום המדויק של קודש הקודשים, כאשר הנושא עדיין לא הוכרע באופן מוחלט. (וראו במאמרו של גרוסברג ובמאמריו של דניאל מיכלסון את הדעה המרכזית, המזהה את אבן השתיה עם הסלע שבכיפת הסלע, אך יש דעות שונות לגבי זיהוי המיקום המדויק ).
    ומצד שני, יש כן דברים שניתן לעשות אותם, בהשתדלות שלנו, מבלי לגרום לכעס בקרב האומות, ובאופן שיקרב אותנו אל המטרה הזו, ובעיקר: יהיה בו משום "איתות" לבורא עולם, שאנו עושים את ההשתדלות שלנו לקראת המטרה הזו, כמו בחורה שקונה טלית לצורך סגולה למציאת זיווג, וכמו שאנו מתכוננים לשבת קודש גם לפני בואה, כך יש צעדים אותם אנו יכולים לנקוט לקראת הגאולה, ושאין בהם שום מחלוקת הלכתית ושום סכנת פיקוח נפש, אלא הם בגדר השתדלות שניתן לכל הדעות לעשות אותה, גם בימים אלו.
    ונרצה להתייחס לסוגיות שונות.

    בית המקדש בירושלים

    סוגיות הלכתיות וטכנולוגיות על אמצעים טכנולוגיים טהורים
    א. הגדרת אופן יצירת רובוטים ורחפנים שיהיו טהורים באופן מלא (כגון: יוצרו בארץ, ללא מגע יד אדם, ויוצרו באמצעות מכונות שיוצרו בארץ, והוטבלו במקווה).
    ב. פיתוח אמצעים טכנולוגיים לסוגיות שונות, כמו: רובוטים לאיתור מקומות בהר הבית, רחפנים לנשיאת אפר פרה אדומה , וטיפול בכל הסוגיות המתעוררות עקב כך.

    סוגיות הלכתיות ומדעיות על שחזור אופן עבודת הקודש
    ג. זיהוי והכרעה של פרטים כמו סממני הקטורת, אופן הכנת לחם הפנים, אופן הכנת המנחות, וכל מה שקשור לעבודת הקודש.
    ד. זיהוי והכרעה לגבי בגדי הכהונה ומרכיביהן, כולל אבני החושן, צבעי התכלת ותולעת השני, וכולל סוגיית אבנט של כהן אדיוט. (האם הוא שש רקום כמו אבנט של כהן גדול, או שהוא שש לבן כמו אבנט של כהן גדול ביום הכיפורים).
    ה. ניהול ספרי יוחסין של כהנים מיוחסים שיוכלו בע"ה לעבוד בבית המקדש, וכן שחזור יחוסי הלוויים ויחוס בית דוד.
    ו. ניסיון להכריע את הגבולות והאזורים המדויקים של: החיל, שטח העזרה, אזור המזבח, אזור ההיכל, קודש הקודשים, ומקום שריפת פרה אדומה על סמך עדויות ארכיאולוגיות וטופוגרפיה.

    ישוב מחלוקות מהותיות על אופן העבודה
    ז. יישוב מחלוקות בנושאים שונים, כגון צורת המנורה, מיקום המנורה (בין צפון לדרום או בין מזרח למערב), נרות המנורה (כלי נפרד או מחוברים לגמרי), צורת השולחן, מיקום המסגרת, זר הזהב, והאם היה זר זהב אחד או שניים, צורת לחם הפנים, ובעקבות זאת צורת הקשות והמנקיות.
    ח. ניסיון להכריע את השיטות השונות של המשקל, הנפח, והאורך, על פי השיטות השונות, ועל סמך עדויות ארכיאולוגיות.

    סוגיות מעשיות ואדריכליות
    ט. ניסיון לרכוש את מקום שריפה הפרה, ולתכנן נתיב טהור להעברת האפר שלה, שאינו עובר על קברים. (שגם אם משתמשים ברחפן להעברת האפר, איננו רוצים שהוא יעבור על מקום שהוא בודאות מקום של קברים).
    י. חיפוש אחר המטמון בו הוטמן ארון העדות,.
    יא. חיפוש אחר אפר פרה אדומה, שהיה בפתח העזרה (כמובא בהלכות פרה אדומה פרק ב' הלכה ז' ), ושמא עדיין נמצאים שרידים שלו.
    יב. תכנון מתחמים טהורים, עם חלל תחתם מפני טומאת התהום, לגידול ילדים שלא נטמאו לעולם, כדי שיוכלו להכין פרה אדומה טהורה ולהזות אותה, וראו הלכות פרה אדומה פרק ב' הלכה ז'74.

    בכל הנושאים האלו אפשר לטפל עוד בטרם נמצא הר הבית בידינו, ועוד בטרם יש לנו נביאים מובהקים, אבל כן אנו זקוקים לסנהדרין שתפקח על כל הסעיפים האלו, ותכריע בנושאים הדורשים הכרעה.
    להלן פירטנו שאלות שונות המתעוררות על שימוש ברובוטים לאיתור אזורים בהר הבית, שאלה שבמידה ומוצאים את הדרך להתמודד עם האתגרים בה, יכולה להוות "קרש קפיצה" לכמה נושאים נוספים שפורטו למעלה.

    האם ניתן להשתמש ברובוטים כדי לאתר אזורים בהר הבית?
    כידוע, וכפי שהבאנו למעלה, קיימת מחלוקת בנוגע לעליה להר הבית ולמיקום המדויק מתחמי ההר, ובפרט כשכולנו בחזקת טמאי מתים, ובהר הבית יש מתחמים שונים שאין אנו יודעים לתחם באופן מדויק היכן נמצאים איזורי ההר בימים קדמוניים, וכך אין ודאות מוחלטת באלו אזורים בהר אסור לטמאי מתים להיכנס (היכן במדויק מתחיל החיל). וזאת חוץ מהבעיה הבטחוני.

    ומאידך, יתכן שניתן להעזר ברובוטים כדי לבצע משימות שונות באופן שיהיה גם מותר הלכתית לכל הדעות בלי להתמודד עם מחלוקות בנוגע לאזורי הקדושה בהר הבית, וגם בלי ליצור איום בטחוני וחשש פיקוח נפש.
    היתרון בשליחת רובוט כזה הוא שניתן יהיה להעזר בו לצלם אזורים, לגלות ממצאים חשובים, ואולי אפילו לעזור להביא עדויות להכרעה חד משמעית לגבי המיקום הגאוגרפי של המתחמים השונים בהר הבית.

    אבל מתעוררות בנושא זה מספר סוגיות הלכתיות שצריכות להתבהר, בפרט:
    • האם יהיה מותר מבחינה הלכתית להכניס רובוטים להר הבית?
    • האם יש עניין לדאוג שהרובוטים יהיו טהורים מטומאה בעת הכנסתם להר הבית?
    • האם יש דרך טכנולוגית והלכתית לשמור אותם מטומאת מת בשלב שעדיין אין לנו אפר פרה אדומה,
    • ומצד שני, האם יש דרך טכנולוגית והלכתית לטבול אותם במקווה באופן שלא יטמאו מחדש בידי אדם טמא מת? (שכולנו בחזקת טמאי מתים היום).
    • הבעיה מורכבת במיוחד, לאור העובדה שהרובוטים מיוצרים בחו"ל, כך שאוטומטית יש עליהם טומאת ארץ העמים, שהיא טומאה מדרבנן שחמורה כמו טומאת מת ודורשת היטהרות עם אפר פרה אדומה שכיום עדיין אין לנו. ומצד שני, גם אם נרכיב אותם בארץ, חלקי הבסיס שלהם נבנו בחו"ל, וכאן השאלה:
    • האם חלקי הבסיס שלהם בפני עצמם מקבלים טומאה, או שמא חלקי הבסיס לא מקבלים טומאה, ואז ניתן למצוא דרך להרכיב את הרובוט בארץ מחלקי הבסיס (כגון המעבדים), ובאופן שלא יקבלו טומאה.
    שאלה מעניינת נוספת, היא:
    • האם נותנים לרובוטים להסתובב במחילות התת קרקעיות שתחת הר הבית.

    במידה וימצאו פתרונות לבעיות אלו, יש תועלת רבה בשימוש ברובוטים כאלו, כיוון שהם יכולים לסרוק את המקום ולזהות את המיקומים המדויקים בתוך הר הבית ואולי אפילו מקום קודש הקודשים ומקום המזבח על סמך עדויות היסטורית, וגם הבעיה המדינית פחות חמורה, ואולי אפשר למכור רובוטים כאלו לוואקף ואז בלי חשש בטחוני הם יוכלו לסייר במקום. והלוואי ובקרוב ממש, נגיע לגאולה השלמה, במהרה בימינו אמן.

    תפילות ושירים

    אני מאמין
    אני מאמין בביאת המשיח
    ואף על פי שיתמהמה
    עם כל זה אחכה לו בכל יום
    שיבוא


    אם אשכחך
    תהילים
    אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
    תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
    אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

    למקדשך תוב
    מתוך זמירות שבת
    לְמִקְדָּשֵׁךְ תּוּב וּלְקדֶשׁ קוּדְשִׁין.
    אֲתַר דִי בֵיהּ יֶחֱדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין.
    וִיזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין.
    בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשׁוּפְרַיָא:
    א-להים אשאלה יחיש משיחו
    דיואן
    א-להים אשאלה יחיש משיחו

    אחריות הסנהדרין בסוגיות שונות

    הקדמה עקרונית
    בנוסף לנושאים שהם במובהק חלק מן הגאולה השלמה, קיימות סוגיות נוספות השייכות לגאולה – אך ניתן לדון בהן גם באופן נפרד, כבר בדורנו, כהכנה וכהשתדלות לקראת הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
    לעיתים החשש מעיסוק בסוגיות אלו נובע מחשש יוהרה מול דורות קודמים, או מחשש “דחיקת הקץ” והשלכותיה. אולם, במקרים רבים דווקא ההימנעות מהכרעה עלולה להיות מסוכנת יותר מן ההכרעה: במצב של חוסר הכרעה ייתכן שאנו מבטלים מצוות עשה או נכשלים באיסורים, ומצב כזה חמור יותר מהידור או החמרה במקום שניתן לתקן. יש הבדל בין תקופה שבה הציבור היה בגדר אנוסים בשל מניעות ממשיות, לבין תקופה שבה חלק מן המניעות פחתו והאפשרות להסדרה קיימת.

    במצב הנוכחי, הכרעות רבות אינן יכולות להתקבל באופן מחייב לכלל ישראל בהיעדר סמכות מרכזית; לכן נדרשת מסגרת שתדון ותכריע באופן שיחייב את כלל ישראל. אין בכך “דחיקת הקץ” כאשר מדובר בקיום מצוות המוטלות עלינו גם בזמן הגלות, בדרך של הידור מצוות והסדרה הלכתית – ולא בדרך של עימות מדיני או “עלייה בחומה”.

    כדי לצמצם מחלוקת וליצור קבלה רחבה ככל האפשר, מוצעת כאן הבחנה בין:
    • סוגיות שבהן ניתן עקרונית להכריע כבר בשלב מוקדם – הכרעות אחידות לכלל ישראל, שגם “דור ראשון” של סמוכים (בהגדרה שהוצעה במסמך) יכול לדון בהן.
    • סוגיות הדורשות תוקף מלא של סנהדרין מדאורייתא – נושאים שבהם יש מקום לטעון שנדרשת ודאות ייחוס ברוח הקודש (כפי שהוגדר “דור שני” ואילך).


    1) הכרעות אחידות לכלל ישראל

    1.1 גרסה אחידה לספרי תורה
    כידוע, קיימים הבדלים בין נוסחי ספרי התורה (אשכנזי/ספרדי לעומת תימני), הן באיות והן לעיתים בפרשיות פתוחות/סתומות. במחקר המסורה (ובכלל זה עבודות שעסקו בכתר ארם צובא ובשיטת בן־אשר) הוצגו עדויות שלעתים מתאימות יותר לנוסח התימני, ובחלק מן המקומות נמצאות גם התאמות בגרסאות קדומות של מפרשים (כגון בדפוסים קדומים של פירוש רש"י), כמפורט אצלך בטבלה ובהפניות למחקרי הרב מרדכי ברויאר ולמאמרים נוספים (כגון יוסף עופר).
    פרק ופסוק בס"ת אשכנזי וספרדי בס"ת תימני על פי כתר ארם צובא (בד"כ לפי עדויות) על פי רש"י רל"ו על פי רש"י רצ"ד אונקלוס ורש"י ר"נ
    בראשית ד, יג גדול עוני מנשוא גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא גדול עוני מנשא מנשוא מנשוא מנשוא
    (בספר תורה עתיק מארפורט כתוב: מנשא)
    בראשית ז, יא נבקעו כל מעינֹות נבקעו כל מעינֹת נִבְקְעוּ כׇּל־מַעְיְנֹת - - מעינות
    בראשית ט, כט ויהי כל ימי נח ויהיו וַיִּהְיוּ - - ויהי
    בראשית מא, מה; בראשית מא, נ; בראשית מו, כ פוטי פרע פוטיפרע פּוֹטִי פֶרַע פוטיפרע פוטיפרע פוטיפרע
    (בספר התורה העתיק של בולוניה: פוטיפרע מילה אחת; וכן בספר תורה עתיק מארפורט)
    שמות א, יט אלהן המילדת אלהן המילדת אֲלֵיהֶן הַמְיַלֶּדֶת - - אלהן
    שמות יז, טז כֵּס יָ-הּ כֵּס יָ-הּ כֵּסְיָ-הּ כסי-ה (מילה אחת) כס י-ה כס י-ה
    שמות כה, לא תיעשה המנורה תֵּעשה המנורה תֵּעָשֶׂה תעשה תעשה תיעשה
    שמות כח, כו אל עבר האפוד אל עבר האפד הָאֵפֹד - האפוד האפוד
    שמות לד, א פרשה פתוחה פרשה פתוחה פרשה סתומה - - פרשה פתוחה
    (ובהערה בצד: בכתר סתומה)
    ויקרא ו, ב הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה
    מ' זעירא
    הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה - - הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה
    לא כתוב מ' זעירא
    ויקרא ז, כב אין פרשה פרשה פתוחה פרשה פתוחה (כנראה) - - אין פרשה
    ויקרא ז, כח פרשה פתוחה אין פרשה פרשה פתוחה - - פרשה פתוחה
    ויקרא יט, טז לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶיךָ - רעך רעך
    במדבר א, יז אשר נקבו בשמות אשר נקבו בשמת בְּשֵׁמֹת - - בשמת
    במדבר י, י ובראשי חדשכם ובראשי חדשיכם חָדְשֵׁיכֶם - - חדשכם
    במדבר כב, ה בלעם בן בעור בלעם בן בער בְּעֹר - - בעור
    במדבר כה, יב אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם – ו׳ קטועה [47] ו׳ רגילה - - - ו׳ רגילה
    דברים כג, ב
    (חב"ד כאן כמו תימנים)
    פצוע דכה פצוע דכא דַּכָּא דכא דכא דכה
    דברים לב, ו הַ לְיְהֹוָ-ה הַֽלְיהֹוָ-ה הַ לְיְהוָ-ה ? מילה אחת רשום: הלהם מילה אחת

    מאחר שספר תורה שיש בו טעות אחת פסול, נוצר צורך ממשי בהכרעה מחייבת שתסדיר נוסח אחיד לקיום מצוות כתיבת ספר תורה ולקריאת התורה לכתחילה. אמנם יש שיטות שבדיעבד ניתן לקרוא גם בספר תורה שנמצאה בו טעות כאשר אין אחר, ויש גם דיון בשיטת הרמב"ם ובדברי הכסף משנה לגבי ברכה וקריאה בדיעבד – אך אין טעם להישען דרך קבע על מצב של “בדיעבד” כאשר ניתן להסדיר את הדברים באופן מחייב.

    לכן, הכרעה מרכזית בנושא זה אינה “יוהרה” ואינה “משיחיות”; היא צורך מעשי־הלכתי בסיסי להסדרת המציאות, כדי למנוע מצב שבו קהילות שונות כותבות ספרי תורה בנוסחים שאינם יכולים להיות כולם נכונים יחד, בלי הכרעה מחייבת.

    1.2 הסדרת בתי דין פרטיים
    כיום פועלים בתי דין פרטיים רבים ללא מנגנון אחיד של פיקוח, סטנדרטים מחייבים או ערכאת ערעור. אדם הסבור שנעשה לו עוול או שפסק הדין אינו מבוסס כראוי, לעיתים אינו יודע לאן לפנות. מצב זה גורם גם לאנשים המבקשים לדון דין תורה להימנע מפנייה לבית דין, ונוצרים כשלים ציבוריים חמורים (עד חילול ה' במקרים שונים).

    נדרש מנגנון פיקוח ובקרה על בתי הדין הפרטיים: קביעת אמות מידה, דרישת הנמקה מסודרת, שקיפות, ויכולת ערעור לגוף מוסמך שיבטל פסקים שיצאו שלא על פי הכללים ההלכתיים המקובלים. יעדו של מנגנון כזה הוא להגדיל אמון ציבורי ולהעמיד מערכת משפטית תורנית הוגנת.

    1.3 הסדרת התנהלות “מזכי הרבים” ומנהיגות רוחנית ציבורית
    במציאות חוזרת, תלמיד חכם ירא שמים שמוסר שיעורים ומעורר לבבות עלול להפוך למוקד הערצה מופרזת: תארים חריגים, ייחוס כוחות שאינם במקומם, ולעיתים אף גלישה למצבים חמורים. מן הצד השני עלולות לקום התנגדויות חריפות שפוגעות באדם גם כאשר כוונותיו לשם שמים. מנגד קיימים גם מקרים שבהם אנשים מנצלים את השפעתם לרעה.

    נדרש סט כללים ציבורי: מנגנוני בקרה, בירור טענות, סדרי פעולה, ואפשרות להנפקת “אישור התאמה/פיקוח” (במושגים של אחריות ציבורית). כשם שמקובל לדרוש פיקוח בתחומים מעשיים, קל וחומר שנדרש פיקוח בתחום ההדרכה הרוחנית, כדי לצמצם מחלוקת ולמנוע מכשולות.

    1.4 בדיקת ייחוס כהנים – שלב ראשון
    בשלב ראשון ניתן לעסוק בבירור ייחוס ככל יכולתנו על פי כלים הלכתיים הקיימים, ובהכרעת חכמי הסנהדרין בשלב המוקדם. בהמשך, כאשר תחזור רוח הקודש לאיתנה, יש מקום לציין את דברי הרמב"ם (הלכות מלכים י"ב ג') על בירור ייחוס כהן/לוי וכדו' על ידי מלך המשיח.
    עם זאת, עצם ההיערכות ובניית תשתית של בירור ייחוס – גם אם חלקית – עשויה להיות צעד מכין משמעותי. שאלת ההשלכות על בניין המקדש ומי יכול לעבוד בפועל טעונה הכרעה בפני עצמה.

    1.5 שמיטות, יובלות ומצוות התלויות בארץ
    שמיטה: כאשר רוב ישראל בארצו, שמיטה חוזרת בעוצמה הלכתית גדולה יותר (הדיון המפורט בשאלת דאורייתא/דרבנן והשלכותיו על היתרים שונים ידוע). בכל מקרה, נדרש מנגנון סמכותי שיכריע מדיניות הלכתית אחידה: היתרים, אוצר בית דין, יבוא, עבודה על ידי נכרי וכדו'.
    יובל: יש מקום לחלק ולומר שחידוש יובלות במלוא תוקפם טעון תוקף גבוה יותר (כפי שהוצע – “דור שני” ואילך).
    שאר מצוות התלויות בארץ: לאחר תהליך טהרה ציבורי (ובהתקדמות בתשתיות הכהונה/לויה), ניתן יהיה לקדם קיום בפועל של תרומות, מעשרות, חלה ועוד, באופן מלא יותר; לגבי מצוות הקשורות למקדש עצמו (כמו מעשר בהמה ובכור בהמה) יש מקום להמתין להקמת המקדש.

    1.6 תכלת בציצית
    על המסגרת המכריעה לבדוק את הראיות ההלכתיות והמדעיות לזיהוי התכלת בזמננו ולהכריע האם מדובר בזיהוי ודאי/מספיק כדי לחייב. גם אם קיימת מחלוקת על אופן ההטלה (מספר פתילים וכד'), מחלוקת במצווה דאורייתא אינה סיבה לביטולה; לכל היותר יש לקבוע דרך מעשית מחייבת (או לאפשר כמה מנהגים במסגרת ברורה).

    1.7 פרה אדומה – היערכות הלכתית ומעשית
    בהסתמך על המקורות שהבאת (ובכללם התוספתא לסנהדרין ג' והרמב"ם בהלכות פרה אדומה), מודגש שהתהליך דורש סמכות של בית דין גדול. ניתן להציג מסלול מדורג (כפי שתיארת על סמך מקורות שונים) שמבחין בין “היערכות/פרה ראשונה” לבין מצב מלא לאחר בניין הבית. נדרשת הכרעה מרכזית לסדר הפעולות ולפרטי ההליך.

    1.8 סוגיית הר הבית – גישה מדורגת
    במתכונת הנוכחית אין ודאות הלכתית מספקת לגבולות אזורי הקדושה ולמיקומים המדויקים; נוסף לכך קיימים גם שיקולים ציבוריים וביטחוניים. לכן ההתקדמות צריכה להיות דרך תשתיות: טהרה, בירור גבולות ומיקומים (כולל שימוש באמצעים מחקריים/טכנולוגיים במקומות המותרים), בירור כהונה/לויה, וקבלת הכרעות מחייבות. המטרה היא לאפשר בסופו של דבר עליה בטהרה לעבודת ה' על פי ההלכה.


    2) הכרעות התלויות בתוקף מלא של סנהדרין מדאורייתא (לפי ההבחנה המוצעת)

    2.1 דיני נפשות
    בפועל, כל עוד אין מסגרת של שלטון תורה באופן המאפשר את מערכת הענישה המלאה, הדיון בדיני נפשות אינו מעשי. גם היסטורית, בתקופות שונות סמכות הסנהדרין הצטמצמה עקב תנאי שלטון. מכל מקום, זהו תחום שנכון להציבו כיעד עתידי לאחר שינוי תנאים רחב.

    2.2 קידוש החודש
    קידוש החודש על פי ראייה הוא שינוי יסודי בניהול הזמן הציבורי. גם אם ניתן להיעזר באמצעים מדעיים לחישוב מולד ולסיוע בזיהוי, עדיין ההכרעה, קבלת עדים, וקביעת ראש חודש הם בסמכות בית הדין. מעשית ייתכנו מצבים שבהם “חודש צפוי” יהפוך ל־30 יום, וממילא תשתנה קביעת מועדים באותו חודש. הדבר מחייב מנגנון הודעה בינלאומי מסודר.

    2.3 עיבור השנה
    גם כאן אפשר להיערך מראש באמצעות חישובים ומדדים חקלאיים/עונתיים, אך ההחלטה היא בידי בית הדין. ניתן לתכנן מנגנון שמקטין הפתעות בלוח השנה, אך משאיר סמכות בידי ההכרעה ההלכתית.

    2.4 יובלות
    אם מאמצים את הגישה הזהירה שהצעת, יובלות יידונו רק לאחר התבססות תוקף מלא יותר (ודאות ייחוס וכדו').


    3) סדר התהליכים האפשרי מבחינה הלכתית (מתווה מדורג)

    הנחת יסוד: אין בידינו להבין את דרכי ה' בגאולה, ובכוחו להביא ישועה כהרף עין; אולם עלינו לעשות השתדלות בדרך המותרת והראויה, כשם שמתכוננים לשבת קודש כך גם להכנות המעשיות לקיום מצוות ה' כאשר הדבר אפשרי.

    3.1 נביא וסנהדרין – לפני מינוי מלך
    על פי דברי הרמב"ם, מינוי מלך נעשה על פי נביא ועל פי בית דין של שבעים ואחד. מכאן שמסגרת של סנהדרין והכרעה בנבואה קודמות למינוי מלך.

    3.2 מינוי מלך – לפני בניין בית המקדש
    הרמב"ם מציג סדר: מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, ועמלק קודם לבניין הבית. נוסף לכך, בפועל נדרשות הכרעות סנהדרין רבות לצורך בניין המקדש ותפקודו (מידות, כלים, כהונה, מיקומים, טהרה). לכן מתווה סדור מחייב קודם כל מסגרת הכרעתית.

    3.3 פרה אדומה – “אבן דרך” מעשית
    ללא טהרה מטומאת מת אין אפשרות להיכנס למתחמים הרלוונטיים; ומנגד, תהליך הפרה עצמו דורש סמכות בית דין. לכן יש מקום למסלול מדורג כפי שהבאת ממקורות שונים: הכנה ושריפה במסגרת המאפשרת התקדמות חלקית, ולאחר מכן שלב מלא יותר בהתאם להתקדמות בבניין הבית ובהכרעות המרכזיות.

    3.4 מסקנה: שלב ראשון – כינון מסגרת סנהדרין מוסכמת ככל האפשר
    הלכתית ומעשית קשה לראות סדר אחר: לא מלך בלי סנהדרין, לא הכרעות מקדש בלי סנהדרין, ולא הסדרת נבואה בלי גוף שמכריע, מפקח ומייצר קבלה ציבורית. לכן הצעד הראשון הוא כינון מסגרת מרכזית של תלמידי חכמים, באופן שיזכה להסכמה רחבה ככל האפשר, ומתוכה לקדם את יתר השלבים: טהרה, בירור, הנהגה, קיבוץ גלויות, ושיבת משפט התורה.


    סיכום
    המצב הנוכחי – בהעדר הכרעה מרכזית בתחומים ציבוריים־הלכתיים – יוצר מבוכות קשות ולעיתים מציאות של “בדיעבד” קבוע, ואף חשש לכשלים חמורים. מתוך נאמנות לתורה ומתוך השתדלות אחראית, יש מקום לבנות מתווה מדורג ובר־קבלה ככל האפשר, הנשען על דברי הראשונים ועל ניסיונות הדורות הקודמים, אך מותאם לאפשרויות ההסדרה בדורנו.

    ויהי רצון שנזכה לקיום הייעוד: “וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה...” במהרה בימינו אמן.

    קישורים נוספים

    חידוש הסנהדרין וחידוש הסמיכה

    1. חידוש הסנהדרין בימינו – אתר הסנהדרין
    2. יוזמת הסנהדרין – אתר הסנהדרין
    3. חידוש הסמיכה – המכלול
    4. באיזו תקופה פסקה סמיכת הסנהדרין מדור לדור? – דרשו
    5. מאמר/שיעור בנושא סמיכה/סנהדרין – אתר ישיבה
    6. חידוש הסמיכה – מסמך (rtf) – אתר עציון
    7. הסנהדרין כיום – שאלות ותשובות/סקירה – משיב

    הר הבית, מקדש והלכה (מבט תורני/מחקרי/מדיני)

    1. הר הבית – היבטים אסטרטגיים (INSS)
    2. מאמר תורני/הלכתי בנושא הר הבית/מקדש – תחומין (PDF, דעת)
    3. פרופ' דניאל מיכלסון - גבולות הר הבית ומקומו וכיוונו של בית המקדש - חלק א
    4. פרופ' דניאל מיכלסון - גבולות הר הבית ומקומו וכיוונו של בית המקדש - חלק ב
    5. עלייה להר הבית בזמן הזה – אוצר התורה

    אמצעים חדשים וטכנולוגיה בהקשר הלכתי

    1. אמצעים חדשים להובלת אפר חטאת בימינו – תורה והארץ

    חומרי רקע

    1. HebrewBooks – ספרים סרוקים ומקורות להורדה
    2. יוסף עופר, הכרעת נוסח המקרא על פי המסורה - שיטתו של הרב ברויאר ומקורותיה
    3. לוח השנה והחגים בקהילות ביתא ישראל – הרב יואל בן-נון (PDF)
    4. הרב יעקב אפשטיין, שמן המשחה בימי משה ולדורות – בני ציון
    5. זהר עמר, האפרסמון מעין גדי וסיפורה של מצדה